nature
wilderness
At a glance
In short
There are three views on whether and how the words differ. Metzudas David (to Yirmiyahu 50:12) treats them as synonyms, possibly for poetic effect. The Vilna Gaon (to Hoshea 2:5) holds that midbar and tziyah mean essentially the same thing, but that tziyah implies the more intense desolation. Malbim (to Yeshayahu 35:1) separates all three: midbar is the wilderness, land inherently unfit for settlement or cultivation and so empty of people; aravah is a desert plain overrun with thorns and wild growth, and not as dry as a tziyah; tziyah is a parched land, dried out by prolonged heat. In Malbim's view the tziyah and the aravah are desolate from outside causes, the heat in the one and the weeds in the other, while a midbar is desolate by its own nature. The early English Bibles differ over midbar, Wycliffe rendering it "desert" and Tyndale and the King James "wilderness," and Rabbi Klein takes no side.
Distinctions
Midbar (מדבר)
About 270 occurrences, often bound to a place-name (Midbar Sinai, Sin, Paran, Shur, Kadesh, Damesek, Ein-Gedi, Yehudah). Ibn Janach (990 to 1050) and Radak (Sefer HaShorashim) trace it to ד-ב-ר. Menachem Ibn Saruk does not explicitly trace midbar there, but lists six senses of that root: dibbur (speech), yadber (to lead, or to exterminate), dever (plague), dvar (concerning), devorah (bee), and dvir (inner sanctum).
- Radak joins the first two: animals are led by the speech of the one in charge, and he implies that a midbar is at core the far pasture to which shepherds lead a flock to graze, and by extension any tract remote from settlement.
- Rabbi Shlomo Pappenheim (1740 to 1814) relates it instead to dever: an empty place, as though a plague had wiped out its people.
- Similarly, Rabbi Tzvi Matisyahu Abrahams (Root Connections in the Torah) relates it to dibbur: the midbar is free of distraction and so especially fit for hearing another's speech, which is why the Torah, Hashem's speech, was given in a midbar; and he connects devir, the intimate place where speech carries without eavesdroppers.
- Malbim (to Yeshayahu 35:1): midbar is a place where people are generally not found, inherently unfit for settlement or cultivation, and empty of settlers and even of passers-by as a result.
Aravah (ערבה)
Sixty occurrences, sometimes as a place-name (Arvos Moav, Arvos Yericho). All the early lexicographers, Ibn Saruk included, explicitly trace it to ע-ר-ב, of which Menachem lists eleven senses: erev (evening), areiv (sweet, pleasant), aravah (willow), areiv (guarantor), eiruv (connection, mixture), erev (the woof of a fabric), arov (the mixture of wild animals), erev or Arav (Arabia), oreiv (raven), aravos (a name of the heavens), and aravah (wilderness).
- Rabbeinu Meyuchas ben Eliyahu (to Devarim 1:1), a Greek or Byzantine scholar of some time before the 1500s, reads it topographically: an aravah is a depressed valley, less exposed to sunlight and so like a dark jungle, and he compares erev, the dark part of the day, and oreiv, the black bird.
- Rabbi Abrahams connects the root differently, as the breaking down of boundaries so that distinct units blend: taaroves / irbuvya (mixture), erev (when failing light makes objects hard to tell apart), eiruv (merging domains for Shabbos), areiv (a guarantor blurring the line between himself and the borrower), areiv (sweetness, a harmonious blend of tastes). Rav Hirsch (to Shemos 7:15) similarly explains arov as turning Mitzrayim into an untamed jungle with no rules. On this rubric the aravah is a plain, neither elevated like mountains nor depressed like a valley, blurring the difference between them. Rabbi Abrahams also connects aravah to Araviyah, Arabia, homeland of the desert-dwelling Arabs, whom he describes as breaking down boundaries through theft and immorality; the allusions are to their not wanting the Torah because of lo sigzol and to their getting ten kavim of immorality.
Malbim: an aravah is dominated by thorns, thistles and wild growth, so it is not as dry as a tziyah; it holds moisture enough to support weeds. Its opposite is a flourishing garden, which is why Yeshayahu 51:3 foretells that Hashem will turn her aravah into the garden of Hashem.
- On the willow: Rabbi Abrahams calls it a plain, unremarkable plant with no good taste or smell, so that in Chazal's exegesis the aravah is the Jew with neither Torah nor good deeds (Vayikra Rabbah 30:12).
- Rav Hirsch (to Vayikra 23:40) explains more simply that willows need little water and so grow even in an aravah.
Tziyah (ציה)
Sixteen occurrences, all in Tehillim, Iyov, or the Later Prophets; never in Chumash and never attached to a place-name. The root is disputed: Menachem takes it as the monoliteral צ, Ibn Janach as צ-י-י, Radak as צ-י-ה. Radak (Sefer HaShorashim) gathers under the same root tziyim, a desert-dwelling creature, often rendered jackal or ostrich (Yeshayahu 13:21, 34:14, Yirmiyahu 50:39); tzi / tzim, a ship (Yeshayahu 33:21; Bamidbar 24:24, Daniel 11:30, Yechezkel 30:9); and Tziyim as the name of a people who either lived in the desert or were seafaring (Tehillim 72:9, Yeshayahu 23:13). He does not explain how ship relates to parched land; Shoresh Yesha does, either that on the high seas there is only water and ships, so a ship is the opposite of water as a tziyah is the opposite of watered land, or that a hull's whole function is to keep water out, which is dryness.
Rabbi Shlomo Pappenheim, implicitly following Menachem's monoliteral צ, defines the core as "exiting, going out": a tziyah is dry and desolate, land whose liquid and inhabitants have gone out of it. So too matzah, dry, its moisture gone, and metzitzah, drawing liquid out; he connects tzi, the ship, as the vessel for going out from one's home base. He also gathers na'atz (anger that bubbles out), tzo'ah (excrement), atz (pressure to leave one's situation), yatza, tze'etza (offspring), tzon (a flock, whose nature is to leave its corral), tzitz / netz (a bud), nitzotz (a spark), tzitzis, and metziah (finding, seeing something out in the open).
Tehillim 107:33-35 pairs midbar with midbar and tziyah with tzimaon, a thirsty place, implying a connection between those two words; Rabbi Klein suggests this might hint that tzom, fasting, and tzamei, thirsty, also belong to the monoliteral צ, though Pappenheim himself assigns them to the biliteral צ-ם.
Malbim: tziyah is a place made especially dry and arid by prolonged exposure to heat, the exact opposite of a land of springs and pools; hence Tehillim 107:35, Hashem turning a tziyah into sources of water. See also Yair Ohr (maareches mem, os dalet).
How intense, and in what order
- The Vilna Gaon, Rabbi Eliyahu Kramer (1720 to 1797), to Hoshea 2:5, where Hashem threatens to make her like a midbar and set her like a tziyah land: the two mean essentially the same thing, but tziyah implies the more intense desolation, and he reads the escalation as the loss of nevuah, leaving her a midbar, then the loss of even ruach hakodesh, leaving her a tziyah.
- Yirmiyahu 50:12 stacks all three for Bavel's future: midbar, tziyah, aravah. Metzudas David there, as he often does, treats them as a series of synonyms, possibly as poetic expression, with no semantic difference intended.
- Malbim there refers the reader to his distinction at Yeshayahu 35:1, given above.
Also discussed in
Radak on these roots
Sefer HaShorashim
ד-ב-ר
To speak, like saying in sense but not in usage; a דָּבָר is a word or matter. Also דֶּבֶר, plague; מִדְבָּר, wilderness or pasture; a bee; and the inner house.
Speaking that goes on
נִדְבְּרוּ and the words formed like it mean speaking kept up, and that is why they take this form: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי (Malachi 3:16), then those who fear Hashem kept speaking; הַנִּדְבָּרִים בְּךָ (Yechezkel 33:30), who keep speaking of you; and מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ (Malachi 3:13), what have we kept speaking against You.
How it differs from saying
In sense it is like saying; the difference is in usage. Saying, אמירה, is never without someone spoken to, even where the pasuk does not say who: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ (Bereishis 12:13), say that you are my sister, means say it to those who ask you. Speaking, דבור, stands without anyone spoken to, since it points at speech itself, the thing that belongs to man, which is why one says a man is living and speaking and not living and saying. Speaking is never said of what cannot speak, even in a figure, as saying, telling and relating are: וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ (Iyov 38:35), and they say to you, here we are; וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ (Iyov 12:7), and the bird of the heavens will relate it to you; וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם (Iyov 12:8), and the fish of the sea will tell you. The two take different words after them as well: saying takes אֶל and the lamed alone, while speaking takes בְּ and אֶת besides. Either can mean to think: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי (Koheles 1:16), I spoke with my heart, means I thought, and so does אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי (Koheles 2:1), I said in my heart.
A matter, or anything at all
עַל דְּבַר הַכֶּסֶף (Bereishis 43:18), on the matter of the money, and אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר (Shoftim 19:19), no lack of anything, of any kind a man needs. עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק (Tehillim 110:4) and עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (Koheles 3:18) can be read the same way: on the matter of Malki-Tzedek, on the matter of the sons of man.
Plague
דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד (Shemos 9:3), a very heavy pestilence, whose sense, he says, is death; and from it אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת (Hoshea 13:14), I will be your plagues, O death. The verb is from it too: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ (Tehillim 47:4), He brings death on peoples beneath us, and וַתְּדַבֵּר אֶת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה (Divrei HaYamim II 22:10), and she brought death on all the seed of the kingdom.
Who struck Mitzrayim בַּמִּדְבָּר
Some take בַּמִּדְבָּר in הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר (Shmuel I 4:8), who struck Mitzrayim with every plague בַּמִּדְבָּר, from this sense of death. Or it is as it reads: He struck them at Yam Suf with every plague, as it says הַיָּד הַגְּדֹלָה (Shemos 14:31), the great hand, that He struck them with ten plagues, and בַּמִּדְבָּר is in the wilderness of Yam Suf. Yonasan renders it וּלְעַמֵיהּ עֲבַד פְּרִישָׁן בְּמַדְבְּרָא, and for His people He did wonders in the wilderness. Radak's father explains it as speech, like דָּבָר, from וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה (Shir HaShirim 4:3), and your speech is comely; on his reading they said, these are the gods who struck Mitzrayim with every plague by His word and His command alone, and now He Himself has come; who will save us from His hand?
The wilderness
מִדְבַּר סִינָי (Shemos 19:1), the wilderness of Sinai, and אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל (Devarim 1:19), all the great wilderness: a desolate place, neither worked nor settled. The place where cattle graze is also called מִדְבָּר, whether far from the city or near it, as עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר (Shmuel II 15:23), toward the road to the grazing ground.
Driving, and the pasture
כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ (Michah 2:12) he takes as like a flock amid its driving, and כְּדָבְרָם (Yeshayahu 5:17) as according to their driving, akin to the Targum, which renders וַיִּנְהַג, and he drove, as וּדְבַר. The right account, Radak says, is that the pasture of the flocks is called מִדְבָּר from this, since the shepherd drives the flock there, as וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר (Shemos 3:1), and he drove the flock after good pasture to the pasture ground, as its Targum has it. From the same sense come דֹּבְרוֹת, rafts, the great logs tied at their heads and driven along the sea.
The bee and the inner chamber
דְּבוֹרָה, a bee, as עֲדַת דְּבוֹרִים (Shoftim 14:8), a swarm of bees; and דְּבִיר, the inner house where the Aron was set, the outer one being called the הֵיכָל.
וְאֵֽין־דֹּבֵר אֵלָיו (איוב ב, יג), כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּֽבְרֹת (במדבר כז, ז), דָּבָר דָּבֻר עַל־אָפְנָֽיו (משלי כה, יא), הַדֹּבְרוֹת עַל־צַדִּיק עָתָק (תהלים לא, יט). והנפעל רוצה לומר בו ההתמדה בדבור לפיכך הוא בלשון נפעל אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי י"י (מלאכי ג, טז), הַנִּדְבָּרִים בְּךָ (יחזקאל לג, ל), מַה־נִּדְבַּרְנוּ עָלֶֽיךָ (מלאכי ג, יג). והכבד [פִּעֵל] דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ (בראשית מב, ל), וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ (בראשית יז, כב), רוּחַ י"י דִּבֶּר־בִּי וּמִלָּתוֹ עַל־לְשׁוֹנִֽי (שמואל ב' כג, ב), פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ (במדבר יב, ח), אָז דִּבַּרְתָּֽ־בְחָזוֹן לַֽחֲסִידֶיךָ (תהלים פט, כ), דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּֽי (איוב לג, ב), וַיְדַבֵּר יְהֽוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב (שמואל א' יט, ד), וַיְדַבֵּר י"י אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר (שמות ו, י), אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ (דברים יב, כ), וַֽאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי (בראשית כד, ז), וְלֹא יָֽכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹֽם (בראשית לז, ד), פירוש לדבר אתו, נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ (תהלים פז, ג), וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּֽאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה (במדבר כא, ה), וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַֽהֲרֹן בְּמֹשֶׁה (במדבר יב, א), תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר (תהלים נ, כ), וְדִבַּרְתִּי עַל־הַנְּבִיאִים (הושע יב, יא), דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם־לִבִּי (קהלת א, טז), כלומר חשבתי כמו שבא גם כן לשון האמירה בזה הענין. ושלא נזכר פועלו ממנו [פֻּעַל] בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּֽהּ (שיר השירים ח, ח). וההתפעל וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט), משפטו מִתְדַּבֵּר. והשם דָּבָר, דָּבָר גָּדוֹל (מלכים ב' ה, יג), וּדְבַר מַה־יַּרְאֵנִי (במדבר כג, ג), סמוך למלת מה, וּדְבָרִים אֲחָדִֽים (בראשית יא, א). ובתוספת ה"א דִּבְרָה, עַל־דִּבְרַת בְּנֵי הָֽאָדָם (קהלת ג, יח), עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶֽדֶק (תהלים קי, ד). או בדגש דַּבְּרָה, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ (דברים לג, ג), או בתוספת מ"ם מִדְבָּר, וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה (שיר השירים ד, ג), או בדגש מבלי תוספת דִּבֵּר, וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם (ירמיה ה, יג), תְּחִלַּת דִּבֶּר־י"י בְּהוֹשֵׁעַ (הושע א, ב). וענין הכל כמו אמירה אלא שיש הפרש ביניהם בשמוש הלשון, כי האמירה אינה מבלי סמיכה אל אחר והדבור הוא מבלי סמיכה אל אחר כי הוא מורה על עקר הדבור שהוא באדם, כמו שתאמר אדם חי מדבר ולא תאמר אדם חי אומר אלא אם הסמכנו פלוני אומר לפלוני. ואף על פי שאין הסמיכה כתובה לפעמים הענין מובן כי המאמר עם הסמיכה. כמו אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ (בראשית יב, יג), כי בודאי ירצה לומר אמרי לשואלים אותך. וכן הדומים לו על זה הדרך. ולא יאמר לשון דבור על שאינו מדבר אפילו דרך משל כמו שיאמר לשון ספור והגדה כמו וְיֹֽאמְרוּ לְךָ הִנֵּֽנוּ (איוב לח, לה), וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד־לָֽךְ (איוב יב, ז), וִֽיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּֽם (איוב יב, ח), וכן בקשר יש הפרש ביניהם כי המאמר קשור עם אֶל ועם למ"ד השמוש לבד והדבור קשור גם כן עם בי"ת השמוש ועם אֶת ולא כן המאמר. ומה שאמר אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי (קהלת ב, א), ענינו חשבתי. וכן הָאֹֽמְרָה בִּלְבָבָהּ (ישעיה מז, ח). ויש כמו ענין עַל־דְּבַר הַֽצְפַרְדְּעִים (שמות ח, ח), עַל־דְּבַר הַכֶּסֶף (בראשית מג, יח), על ענין הצפרדעים, על ענין הכסף. וְזֶה הַדָּבָר אֲֽשֶׁר־מָל יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ה, ד), זה הענין שבעבורו מל יהושע, אֵין מַחְסוֹר כָּל־דָּבָֽר (שופטים יט, יט) שום ענין בעולם מכל המינים אשר האדם צריך אליהם, וְלֹא יָמוּת מִכָּל־לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָֽר (שמות ט, ד), וְאֵין־מַכְלִים דָּבָר (שופטים יח, ז), וְלֹֽא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר (דברים כג, טו), שום ערוה בעולם. ויתכן לפרש כמוהם עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶֽדֶק (תהלים קי, ד), עַל־דִּבְרַת בְּנֵי הָֽאָדָם (קהלת ג, יח), וכמוהם רבים. וענין אחר דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹֽד (שמות ט, ג), בשש נקודות והוא ענין מיתה, וממנו אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת (הושע יג, יד). והפעל הנוסף ממנו [הִפְעִיל] יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ (תהלים מז, ד). והפעל הכבד וַתְּדַבֵּר אֶת־כָּל־זֶרַע הַמַּמְלָכָה (דברי הימים ב' כב, י). ויש מפרשים מזה אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ (תהלים ב, ה). ומפרשים אלימו כמו אֵילֵי הָאָרֶץ (יחזקאל יז, יג). ויש מפרשים מהענין הזה הַמַּכִּים אֶת־מִצְרַיִם בְּכָל־מַכָּה בַּמִּדְבָּֽר (שמואל א' ד, ח). או הוא כמשמעו ופירושו שהכם על ים סוף בכל מכה כמו שאמר את הַיָּד הַגְּדֹלָה (שמות יד, לא), שהכם בעשר מכות. ופירוש במדבר במדבר ים סוף. ויונתן תרגם וּלְעַמֵיהּ עֲבַד פְּרִישָׁן בְּמַדְבְּרָא. ואדוני אבי ע"ה פירשו כמו דָּבָר מן וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה (שיר השירים ד, ג). וכן פירושו אמרו אלה האלהים שהכו את מצרים בבל מכה בדברו ובמצותו לבד ועתה הוא בעצמו בא מי יצילנו מידו. מִדְבַּר סִינָֽי (שמות יט, א), אֵת כָּל־הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל (דברים א, יט), מקום שימם שאינו נעבד ונושב. וכן מקום מרעה הבהמות יקרא מִדְבָּר רחוק מן העיר או סמוך לעיר כמו עַל־פְּנֵי־דֶרֶךְ אֶת־הַמִּדְבָּֽר (שמואל ב' טו, כג). וענין אחר כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּֽבְרוֹ (מיכה י, יב), מנהגו. ובא בשתי ידיעות כמו בְּתוֹךְ הָֽאָֽהֳלִי (יהושע ז, כא), וְנָתַן אֶת־הָֽעֶרְכְּךָ (ויקרא כז, כג), והדל"ת מעמדת בגעיא ומשפטה להחטף כמו וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם (ישעיה ה, יז). ופירושו כמנהגם ודומה לתרגום וַיִּנְהַ֣ג (בראשית לא, יח) וּדְבַר. והנכון כי מזה נקרא מִדְבָּר מקום מרעה הבהמות לפי שהרועה נוהג שם הבהמות, וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר (שמות ג, א). כתרגומו בָתַר שְׁפַר רַעֲיָא לְמַדְבְּרָא. ומזה הענין אֲשִׂימֵם דֹּֽבְרוֹת בַּיָּם (מלכים א' ה, כג), והם הקורות הגדולות שקושרין אותן בראשיהן ומנהיגין אותן בים וקורין אותן בלע"ז צַאטַארַ [רטץ] וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּֽׁוּר (ישעיה ז, יח). עֲדַת דְּבוֹרִים (שופטים יד, ח), סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים (תהלים קיח, יב), כַּֽאֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים (דברים א, מד), אביילא"ש בלע"ז. לַֽהֵיכָל וְלַדְּבִיר (מלכים א' ו, ה), ידוע. והוא הבית הפנימי, כמו שאמר וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים (מלכים א' א' ו,. ואמר וּדְבִיר בְּתֽוֹךְ־הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין לְתִתֵּן שָׁם אֶת־אֲרוֹן בְּרִית י"י (מלכים א' א' ו, והבית החיצון נקרא היכל.
ע-ר-ב
To mingle, and from it עֶרֶב, evening, when things blur together, and מַעֲרָב, the west. Also to be pleasing, to stand surety, עֲרָבָה, wilderness, and willows.
Mingling
וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם (Tehillim 106:35), they mingled among the nations, with the noun עֵרֶב רַב (Shemos 12:38), the mixed multitude. The sense, he says, is the mingling and joining of things one with another.
Why evening is called ערב
The time after sunset is עֶרֶב because it is the time of darkness, when things mingle so that a man cannot tell one from another or set them apart. And since the evening divides the night from the day, the night itself is called ערב. בֵּין הָעַרְבָּיִם (Shemos 12:6), between the evenings, runs from the sun's turning westward, from the sixth hour on, until night: two evenings, he says, the first when the sun begins to turn and the second after it has set. The quarter where the sun sets is מַעֲרָב. The verb from it: הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרֹב (Shoftim 19:9), behold, the day has waned toward evening, and עָֽרְבָה כָּל־שִׂמְחָה (Yeshayahu 24:11), all joy has grown dark.
The woof, the raven, the swarm
הָעֵרֶב (Vayikra 13:52) is the woof, named because it mingles with the warp, the warp thread being fine and the woof thicker than it. עֹרֵב is the raven. And הֶעָרֹב (Shemos 8:17) he explains as gatherings of wild creatures of many kinds together.
Sweet and pleasing
מִנְחַת יְהוּדָה (Malachi 3:4) shall be עָרְבָה, pleasing and acceptable before Him; כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב (Shir HaShirim 2:14), your voice is sweet. Where the verb takes an object it means to make good: עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב (Tehillim 119:122), make Your servant good and fit for good; and מִי הוּא־זֶה עָרַב אֶת־לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי (Yirmiyahu 30:21) may be of this sense, who is he that has made his heart good and fit to draw near to Me. From this, he says, the heavens are called עֲרָבוֹת, because they are good and honoured: לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת (Tehillim 68:5), to Him who rides upon the heavens. Some put וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת (Melachim II 14:14) here, and on their reading it means the sons of the nobles and the honoured, as the Targum said, יַת בְּנֵי רַבְרְבַיָא, the sons of the great ones.
Standing surety
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר (Bereishis 44:32), your servant went surety for the boy, and the pledge itself, עֵרָבוֹן (Bereishis 38:17). וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח (Shmuel I 17:18), and take their pledge, he holds belongs here: soldiers are used to pawning things against their expenses, having no ready money with them, and the pledge was to be taken back from whoever held it. And בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת, to his mind, are the sons of the princes, whom they gave into the king's house as a pledge that they should not rebel against him. The verb of pledging is שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים (Nechemiah 5:3), our fields and our vineyards and our houses we are pledging.
Trade, and who the עֹרְבִים were
From the sense of surety, he says, trade is called מַעֲרָב. On וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם (Melachim I 17:4), and I have commanded the עֹרְבִים to sustain you there, three readings stand. Rabbi Yonah wrote that they may belong to the pleasing sense; on that reading, Radak explains, צִוִּיתִי means that Hashem stirred their spirits to sustain him. Radak's father takes them from trade, trade being so called because merchants are used to giving pledges to one another in their dealings. And Radak holds it right that they are ravens in plain fact, the black unclean birds.
The wilderness, Arabia, the willows
עֲרָבָה is wilderness, as בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה (Devarim 1:1), in the wilderness, in the desert, and בְּעַרְבוֹת מוֹאָב (Bamidbar 22:1), in the deserts of Moav. זְאֵב עֲרָבוֹת (Yirmiyahu 5:6), the wolf of the deserts, and זְאֵבֵי עֶרֶב, wolves of the desert, are of this sense too, though both can be read from עֶרֶב, the night, since wolves come to the city at night to tear, which is how Yonasan renders it, דֵיבֵי רַמְשָׁא, wolves of the evening. עֲרָב is Arabia, whose people dwell in the desert. But וְאֵת כָּל־ הָעֶרֶב (Yirmiyahu 25:20), and all the עֶרֶב, is a people gathered from many nations, like עֵרֶב רַב, a mixed multitude, and Yonasan renders it סוּמְכְוָתָא, a word of mingling. And וְעַרְבֵי נָחַל (Vayikra 23:40) are willows of the brook.
[הִתְפָּעֵל] וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹֽא־יִתְעָרַב זָֽר (משלי יד, י), וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם (תהלים קו, לה), וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָֽב (משלי כ, יט). והשם וְגַם־עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם (שמות יב, לח), וַיַּבְדִּילוּ כָל־עֵרֶב (נחמיה יג, ג), בחמש נקודות. ענין ערבוב והתחברות הדברים. ומזה נקרא העת אחר ביאת השמש ערב בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶֽאֱכֹל (שמות טז, ח), בשש נקודות, מפני שהוא עת החשך ויתערבו הדברים שלא יכיר אדם ולא יפריד בין דבר לדבר. ולפי שהערב יחלק הלילה מן היום נקראת הלילה ערב. וַֽיְהִי־עֶרֶב וַֽיְהִי־בֹקֶר (בראשית א, ה), מָתַי אָקוּם וּמִדַּד־עָרֶב (איוב ז, ד). בֵּין הָֽעַרְבָּֽיִם (שמות יב, ו) הוא מעת נטות השמש למערב והוא משש שעות ולמעלה עד הלילה. ואמר עַרְבָּיִם שהם שנים כי מעת שתתחיל השמש לנטות הוא הערב האחד ואחר ביאת השמש הוא הערב השני ובין הזמן הזה הוא מה שאומר עליו בין הערבים. ופאת ביאת השמש נקרא מערב וְיִֽירְאוּ מִמַּֽעֲרָב אֶת־שֵׁם י"י (ישעיה נט, יט). ובה"א הנוספת מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מַֽעְרָבָה (דברי הימים א' כו, ל), וַֽיַּישְּׁרֵם לְמַֽטָּה־מַּעְרָבָה (שם ב' לב, ל), כי הם מלעיל. ובה"א הנקבה לְמַעַן יֵֽדְעוּ מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה (ישעיה מה, ו), מַעְרָבָה לְגִיחוֹן (דברי הימים ב' לג, יד) הם מלרע. והפעל ממנו הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרֹב (שופטים יט, ט). עָֽרְבָה כָּל־שִׂמְחָה (ישעיה כד, יא). כלומר חשכה. אֶת־הַשְּׁתִי אוֹ אֶת־הָעֵרֶב (ויקרא יג, נב) בחמש נקודות, הוא חוט האריגה שקורי לו בלע"ז טרמ"א. ונקרא כן שמתערב עם השתי כי חוט השתי הוא דק וחוט הערב הוא עבה ממנו ומתערב עם השתי. וְאֵת כָּל־עֹרֵב לְמִינֽוֹ (דברים יד, יד), וְאֶת־הָעֹֽרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָֽׁם (מלכים א' יז, ד), וְהָעֹֽרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר (מלכים א' יז, ו). יִקְּרוּהָ עֹֽרְבֵי־נַחַל (משלי ל, יז), ידוע, וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת־הֶעָרֹב (שמות ח, יז), וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד (שמות ח, כ), הם אספסופי החי"ת ממינים הרבה. וענין אחר וְעָֽרְבָה לַֽי"י מִנְחַת יְהוּדָה (מלאכי ג, ד), כלומר תיטב ותהנה לו והכשר לפניו. וכן וְֽעָֽרְבָה שְׁנָתֶֽךָ (משלי ג, כד), וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּֽי (ירמיה לא, כה), יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי (תהלים קד, לד), אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם (יחזקאל טז, לז), עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר (משלי כ, יז), כִּי־קוֹלֵךְ עָרֵב (שיר השירים ב, יד), וְזִבְחֵיכֶם לֹא־עָרְבוּ לִֽי (ירמיה ו, כ). והעובר מזה עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב (תהלים קיט, קכב), כלומר הטיב והכשר עבדך לטוב. וכן עָֽשְׁקָה־לִּי עָרְבֵֽנִי (ישעיה לח, יד), ויתכן להיות מזה מִי הוּא־זֶה עָרַב אֶת־לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי (ירמיה ל, כא), כלומר מי הוא זה אשר הטיב את לבו והכשירו לגשת אלי. ומזה נקראו השמים ערבות לָרֹכֵב בָּֽעֲרָבוֹת (תהלים סח, ה), לפי שהם טובים ונכבדים. וכן מפרשים מזה וְאֵת בְּנֵי הַתַּֽעֲרֻבוֹת (מלכים ב' יד, יד), רצונו לומר בני האצילים והחשובים, וכן אמר התרגום יַת בְּנֵי רַבְרְבַיָא. וכתב רבי יונה כי אפשר להיות מן הענין הזה וְאֶת־הָעֹֽרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָֽׁם, ואומרו צִוִּיתִי רצונו לומר שהעיר את רוחם לכלכלהו. והנכון שהם עורבים ממש שהם העופות הטמאות השחורות כמו שכתבנו. וענין אחר כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר (בראשית מד, לב), אִם־עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ (משלי ו, א), אָֽנֹכִי אֶֽעֶרְבֶנּוּ (בראשית מג, ט), בַּעֹֽרְבִים מַשָּׁאֽוֹת (משלי כב, כו), שִֽׂימָה־נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ (איוב יז, ג). וההתפעל הִתְעָרֶב נָא אֶת־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר (ישעיה לו, ח). והשם עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵֽהוּ (משלי יז, יח), פירמנצ"ה בלע"ז. והמשכון אִם־תִּתֵּן עֵֽרָבוֹן עַד שָׁלְחֶֽךָ (בראשית לח, יז). ומזה הענין לפי דעתי וְאֶת־עֲרֻבָּתָם תִּקָּֽח (שמואל א' יז, יח), כלומר משכונם כי דרך אנשי הצבא לשים משכונות על הוצאתם לפי שאין המעות מצויין עסהן ואמר לו שיקח ויוציא משכונם מאשר משכונו אצלו. וכן בני התערבות, בני השרים שהיו נותנין אותם בבית המלך עֵרָבוֹן שלא ימרדו בו אישטי"ט [אושטז"י] בלע"ז. והפעל ממנו שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים (נחמיה ה, ג), כלומר ממשכנים. ומזה קראו למסחר מערב וערב וְאֶל־כָּל־הָעֶרֶב אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ (ירמיה נ, לז), בחמש נקודות. מַֽעֲרָבֵךְ וְכָל־קְהָלֵךְ בְּתוֹכֵךְ (יחזקאל כז, לד), רצונו לומר אנשי מערבך. מַֽחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ וְֽעֹרְבֵי מַֽעֲרָבֵךְ (יחזקאל כז, כז). וכתב אדוני אבי ז"ל מזה וְאֶת־הָעֹֽרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָֽׁם, וְהָעֹֽרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר. ונקרא המסחר כן לפי שדרך הסוחרים לערב זה לזה בסחורתם. אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ (איוב לט, ו), מדבר. וכן בַּמִּדְבָּר בָּֽעֲרָבָה (דברים א, א), צִיָּה וַֽעֲרָבָֽה (ירמיה נא, מג), עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִֽים (איוב כד, ה), הָיָה הַשָּׁרוֹן כָּֽעֲרָבָה (ישעיה לג, ט), בְּעַֽרְבוֹת מוֹאָב (במדבר כב, א), זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם (ירמיה ה, ו), וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב (חבקוק א, ח), שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב (צפניה ג, ג), כולם והדומים להם ענין מדבר. ואפשר לפרש ואבי ערב, זאב ערבות, מן עֶרֶב שהוא הלילה לפי שהזאבים באים לעיר בלילה לטרוף. וכן תרגם יונתן דֵיבֵי רַמְשָׁא. עֲרַב וְכָל־נְשִׂיאֵי קֵדָר (יחזקאל כז, כא), וְאֵת כָּל־מַלְכֵי עֲרָב (ירמיה כה, כד), מַשָּׂא בַּעְרָב (ישעיה כא, יג). וכן כָּל־מַלְכֵי הָעֶרֶב הַשֹּֽׁכְנִים בַּמִּדְבָּֽר (ירמיה כה, כד). והוא בשש נקודות. והם הערביים השוכנים במדבר. אבל וְאֵת כָּל־הָעֶרֶב (ירמיה כה, כ), הוא עם המקובץ מעמים רבים כמו וגם עֵרֶב רב. ויונתן תרגם סוּמְכְוָתָא, לשון ערבוב והוא בחמש נקודות. והמסורת אומיא ורמשא בשלש נקודות ערוב ומטוה בשתי נקודות. כַּֽעֲרָבִים עַל־יִבְלֵי־מָֽיִם (ישעיה מד, ד), וְעַרְבֵי־נָחַל (ויקרא כג, מ), ידוע.
צ-י-ה
צִי is a ship, and צִיִּים ships; צִיָּה is drought and wilderness, and צִיִּים are also the beasts, or the nations, that dwell in it.
The ship
וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶֽנּוּ (Yeshayahu 33:21), and no mighty ship shall pass it. In the plural, וְצִים מִיַּד כִּתִּים (Bamidbar 24:24), and ships from the side of Kittim, and יֵֽצְאוּ מַלְאָכִים מִלְּפָנַי בַּצִּים (Yechezkel 30:9), messengers shall go out from before Me in ships, where the yud is the plural's and the root's yud has fallen away; with the yud shown, אַשּׁוּר יְסָדָהּ לְצִיִּים (Yeshayahu 23:13), Ashur founded it for ships. Their sense is a ship, ships.
Parched ground
צִיָּה גַם־חֹם (Iyov 24:19), drought and heat, and לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּֽה (Tehillim 78:17), to rebel against the Most High in the parched land. The feminine plural הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָֽר (Tehillim 105:41), it went in the dry places a river, he reads as the water going through the parched place and the wilderness like a river. Another pattern is כְּחֹרֶב בְּצָיוֹן (Yeshayahu 25:5), as heat in a dry place, on the weight of רָצוֹן; all of them are drought and wilderness.
The beasts, and the men
וְרָֽבְצוּ־שָׁם צִיִּים (Yeshayahu 13:21), and צִיִּים shall lie down there, and וּפָֽגְשׁוּ צִיִּים (Yeshayahu 34:14), and צִיִּים shall meet, are the beasts that dwell in the ציה, and Targum Yonasan renders them תַּמְוָן. לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים (Tehillim 72:9), before him צִיִּים shall bow, Radak takes as the nations that dwell in the wilderness, or else from the first sense, the men of the ships, as the next pasuk names the kings of Tarshish.
Two readings of לְעַם לְצִיִּים
Rabbi Moshe HaKohen takes לְעַם לְצִיִּֽים (Tehillim 74:14), to the people, to the צִיִּים, from the ships, its lamed being like the lamed of לְעַבְדְּךָ לְיַֽעֲקֹב (Bereishis 32:19), to your servant, to Yaakov, so that it means to the men of the ships. Ibn Ezra reads it of those who dwell in the wilderness: though the creature is in the sea and its strength is great, You give it as food to the dwellers of the desert.
וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶֽנּוּ (ישעיה לג, כא), בפלס אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב (איוב לז, ב) לְעִי הַשָּׂדֶה (מיכה א' ו). והקבוץ יֵֽצְאוּ מַלְאָכִים מִלְּפָנַי בַּצִּים (יחזקאל ל, ט), וְצִים מִיַּד כִּתִּים (במדבר כד, כד), היו"ד יו"ד הרבים ויו"ד השרש נפל. ובהראות היו"ד אַשּׁוּר יְסָדָהּ לְצִיִּים (ישעיה כג, יג), וענינם ספינה, ספינות. ורבי משה הכהן פירש מזה לְעַם לְצִיִּֽים (תהלים עד, יד), והלמ"ד כלמ"ד לְעַבְדְּךָ לְיַֽעֲקֹב (בראשית לב, יט), ופירושו לאנשי הספינות. צִיָּה גַם־חֹם (איוב כד, יט), לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּֽה (תהלים עח, יז). והקבוץ בלשון נקבות הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָֽר (תהלים קה, מא), פירוש הלכו המים במקום חציה והמדבר כמו נהר. ומשקל אחר כְּחֹרֶב בְּצָיוֹן (ישעיה כה, ה), בשקל רָצוֹן ענינם ענין חורב ומדבר. וְרָֽבְצוּ־שָׁם צִיִּים (ישעיה יג, כא), וּפָֽגְשׁוּ צִיִּים אֶת־אִיִּים (ישעיה לד, יד), חיות השוכנות בציה. ותרגם יונתן תַּמְוָן. לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים (תהלים עב, ט), אומות השוכנים במדבר. או הוא מהענין הראשון כלומר בעלי הספינות כמו שאמר אחריו מלכי תרשיש. ורבי אברהם אבן עזרא פירש לְעַם לְצִיִּֽים (תהלים עד, יד), השוכנים במדבר. והטעם אף על פי שהוא בים ויש לו כח גדול תתננו מאכל ליושבי מדבר.
Radak, Sefer HaShorashim, Berlin 1847. Public domain, digitised by Sefaria from the National Library of Israel.
Sources
Rabbi Reuven Chaim Klein, "Bamidbar: Out in the Wild," What's in a Word?, Ohr Somayach, 20 May 2023.
Cited in the essay: Bamidbar 24:24; Devarim 1:1 (Rabbeinu Meyuchas ben Eliyahu); Malbim to Yeshayahu 35:1 and to Yirmiyahu 50:12, with Yair Ohr (maareches mem, os dalet); the Vilna Gaon to Hoshea 2:5; Metzudas David to Yirmiyahu 50:12; Radak and Ibn Janach, Sefer HaShorashim s.v. דבר, ערב, ציה; Menachem Ibn Saruk, Machberes; Rabbi Tzvi Matisyahu Abrahams, Root Connections in the Torah; Rabbi Shlomo Pappenheim; Shoresh Yesha; Rav Hirsch to Shemos 7:15 and Vayikra 23:40; Vayikra Rabbah 30:12; Tehillim 72:9, 107:33-35; Yeshayahu 13:21, 23:13, 33:21, 34:14, 51:3; Yirmiyahu 50:39; Yechezkel 30:9; Daniel 11:30; the Wycliffe, Tyndale and King James Bibles.