ritual
fasting
At a glance
In short
Tzom is the Biblical word for a fast, usually abstaining from food. Taanis, the Mishnaic word for a fast day, is built on inui, affliction, of which fasting is one form, and so it is wider than food alone. The words are not free variants, and there are two approaches to what separates them. Rabbi Akiva Shlomo Deutsch-Dayan of Geneva holds that a tzom is a fast required by law and a taanis one declared ad hoc or kept as a custom, not strictly obligatory, which is why Tzom Gedaliah and Taanis Esther carry the words they do. Rabbi Avraham Etiel Gurwitz holds that tzom is the undertaking to refrain from food and drink, and taanis the acceptance of a day as halachically distinct, a distinction that rules out eating and drinking.
Distinctions
Tzom (צום)
Zecharyah 8:19, foretelling a time when the four fast days will be turned into holidays, days of joy and gladness, names them by their months: the fast of the fourth (17 Tammuz, when the walls were breached), the fifth (9 Av, the destruction and the exile), the seventh (3 Tishrei, when Gedaliah ben Achikam was assassinated), and the tenth (10 Teves, when the siege began). All four mark stages of the churban of the first Beis HaMikdash.
Taanis (תענית)
Built on inui, so it names the affliction rather than the abstention. The Torah uses verb forms of inui for what is required on Yom Kippur (Vayikra 16:29 to 31, 23:27 to 32; Bamidbar 29:7), and refraining from food and drink is one of the things included in it. Strictly, then, taanis means any self-affliction, fasting included. Taanis Esther, kept the day before Purim, and Taanis Bechoros, kept by many firstborn before Pesach, both carry this word.
The gathering reading in Yeshayahu
Rabbi Yechiel Heilpern cites Rabbi Moshe Di'Segovia Benveniste on the Yom Kippur haftarah. When the people protest "Why have we fasted (tzamnu) and You did not see, afflicted our souls (ininu) and You do not know" (Yeshayahu 58:3), their choice of tzom, on Radak's sense of gathering, is itself the claim: we fasted as one. The Gemara says that a fast which does not take in everyone, the sinners of Yisrael included, is no fast (Kerisus 6b). Yeshayahu's answer is that the unity was a front; they made a show of loving one another so that favors would come back to them. And their inui was no better: they claimed to be dulling the body to sharpen the soul, while in truth they declared fast days for their own convenience, needing time free of their regular schedules to harass those who owed them money, "on the day of your fast you pursue your desires, and press all those who are indebted to you." The fast Hashem does want is the one that "breaks open the shackles of wickedness, unties the bonds of injustice, sends free the oppressed, and cuts off all iniquities" (58:3 to 6).
Where the authorities disagree
What separates tzom from taanis.
- Level of obligation. Rabbi Akiva Shlomo Deutsch-Dayan of Geneva first raises and then rejects the simple answer, that tzom is Biblical Hebrew and taanis Rabbinic, because taanis itself appears at Ezra 9:5 (he grants that Ezra sometimes writes closer to Rabbinic Hebrew, and still rejects it). Instead: tzom is a fast required by law, taanis one declared ad hoc or kept as a custom without being strictly obligatory. Hence Tzom Gedaliah, which Yirmiyahu prescribed by prophetic fiat, against Taanis Esther, which was instituted in post-Talmudic times and of which the Rema writes that it is not obligatory and one may be lenient when necessary (Orach Chaim 686:2). The fasts declared in the Purim story itself are called tzomos because at that time they were obligatory.
- Mode of fasting. Rabbi Avraham Etiel Gurwitz, from Rambam's own usage: tzom is the undertaking to refrain from food and drink, which is why Rambam uses it in Hilchos Nedarim for a personal fast; taanis is the acceptance of a day as halachically distinct, whose distinction rules out eating and drinking, which is why Rambam uses it in Hilchos Taaniyos.
The two approaches stand side by side; Rabbi Gurwitz "takes a different approach," and nothing decides between them.
Where tzom comes from. Tzom and its variations appear close to fifty times in Tanach and usually refer to abstaining from eating. It is probably related to tzamei, thirsty, since one who fasts generally ends up thirsty. Nonetheless, Radak (Sefer HaShorashim, and to Melachim I 21:9) reports in his father's name that tzom literally means gathering, and cites in support the Mishnah's tzomes hagidim (Chullin 4:7), the point in an animal's leg where the sinews converge; Modern Hebrew's tzomes, a junction, preserves the sense. The gathering reading is the one that carries a derashah, below.
Also discussed in
- Povertyעינוי / עני / תענית
Radak on these roots
Sefer HaShorashim
ע-נ-ה
To answer; close to it, to testify and to raise the voice in song. To afflict and submit; עָנִי, poor; near it, עֲנָוָה, lowliness of spirit. Apart, עִנְיָן, business.
Answering
Mostly it is the returning of speech, a reply, but sometimes it opens the speech, as the first וַיַּעַן אִיּוֹב (Iyov 3:2), and Iyov answered, at the start of his words. In the passive, נַעֲנֶה and נַעֲנֵיתִי mean to be entreated, and he says he will return to that under the root עתר.
The answer itself
The noun is the answer given: כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים (Michah 3:7), there being no answer from Hashem, אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה (Iyov 32:3), who found no answer, and מַעֲנֵה לָשׁוֹן (Mishlei 16:1), the answer of the tongue. In וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי (Iyov 20:3) the spirit of his understanding compels him to answer.
Bearing witness
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (Shemos 20:13), do not testify against your fellow as a false witness. So too וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה (Chavakuk 2:11), and the beam from the timber testifies with it: the beam testifies with the stone, since it too comes of robbery. It can also be read of the shout, the beam crying out with the stone, as the pasuk says of the stone, כִּי־אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, for the stone cries out from the wall.
Raising the voice
In song, וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם (Shemos 15:21), Miriam sang out to them; the sense of all of them is the raising of the voice in song. Some of it is in mourning, and so in the words of Chazal (Moed Katan 3:8), who explain the ענוי of mourning as all of them answering at once.
The shout
From this sense is אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה (Shemos 32:18), which he explains as neither the shout of those who win the battle nor the shout of those who are beaten. It can also be read of this sense that אֶל עָנְיֵךְ (Bereishis 16:11) is to your cry and not your affliction, since out of her affliction she surely cried out to Hashem; and this is the view of Onkelos, who renders צְלוֹתִיךְ, your prayer. Had affliction been meant, Radak says, the pasuk would have said רָאָה, saw, and not שָׁמַע, heard.
Affliction, and the poor man
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ (Devarim 8:3), He afflicted you and let you hunger. To this belong עָנִי, the poor man, and לֶחֶם עֹנִי (Devarim 16:3), the bread of affliction, called so because they were afflicted in Mitzrayim. He reads כִּי־עַל־זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי (Iyov 36:21) as: this you have chosen rather than humbling yourself; that is, you should have taken care not to turn to wrong, justifying yourself and declaring Hashem in the wrong, but you chose that over humbling yourself before Hashem and saying, Hashem is righteous and I and my people are the wicked. In the same way he reads יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ, He rescues the humbled one through his humbling: the one who humbles himself before Hashem, He rescues through that humbling and saves from the trouble he is in. Close to this sense are עָנָו and עֲנָוָה, whose sense is lowliness of spirit, and from it is עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר (Zecharyah 9:9), humble and riding on a donkey, as Yonasan renders it, עִנְוְתָן, humble.
Being brought low
Beside afflicting stands submitting: נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה (Yeshayahu 53:7), he was pressed and he was brought low, and לֵעָנֹת מִפָּנָי (Shemos 10:3), to humble yourself before Me, whose proper form is לְהֵעָנוֹת. In his view אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד (Tehillim 116:10), I was brought very low, is of this sense too. So too טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג (Tehillim 119:67), which he explains: before I submitted, when I sinned, I sinned in error, for I did not turn to Your word or lay it to heart and remember it; and now that I have seen that I sinned by turning my heart from Your word, I have submitted and gone back to keeping it and remembering it always, so as not to err in any of Your mitzvos.
A matter one is busy with
עִנְיָן in Koheles is an affair one is busied with: הוּא עִנְיַן רָע (Koheles 1:13), it is a bad business to be busied with, and וָכַעַס עִנְיָנוֹ (Koheles 2:23), and vexation is his business; and כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן (Koheles 5:2), for the dream comes through much business, in affairs and in many guises. Radak's father brings לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת (Mishlei 15:28) here, and reads it against וּטְהֹרִים אִמְרֵי־נֹעַם (Mishlei 15:26) above it, and pleasant words are pure: the heart of the tzaddik meditates on a matter and thinks to bring out a matter, and does not speak without one. Rabbi Yonah brings לַמַּעֲנֵהוּ (Mishlei 16:4) to this sense, that is, for the matter He desires, and Radak allows that it may be read בעבורו, for His sake. Rabbi Yonah also explains עִנְיַן and לַעֲנוֹת in Koheles 1:13, מַעֲנֶה in Koheles 5:19 and וְעַנְוָתְךָ in Tehillim 18:36 as the sense of השגחה, watching over; Radak allows that מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ may be of the sense of עֵדוּת, testimony. The Gaon Rabbi Yitzchak ibn Giat takes עִנְיָן and לַעֲנוֹת בּוֹ as the intent in a desire and a man's being busied with it, so that וְעַנְוָתְךָ תַרְבֵּנִי means Your help and Your will make me great, and לַמַּעֲנֵהוּ is for the sake of His desire and will, which is the cause, the reason and the desire. Rabbi Yonah brings אֶעֱנֶה אֶת־הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־הָאָרֶץ (Hoshea 2:23), I will answer the heavens and they will answer the earth, to the sense of intent. In Radak's own view they are of the first sense, the returning of speech: from the long withholding of rain it is as though the heavens asked Him for rain and He rains upon them, and they answer the earth as though the earth asked them for it. So too וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת־הַכֹּל (Koheles 10:19), and silver answers everything, as though all a man's needs asked it of the silver and the silver fills them all; and from this sense he reads כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ (Koheles 5:19), for Elokim answers him in the joy of his heart: He desires his joy and provides it for him.
The furrow
מַעֲנָה, as כְּבַחֲצִי מַעֲנָה (Shmuel I 14:14), in about half a furrow, and in another form לְמַעֲנִיתָם (Tehillim 129:3), their furrows: the line the plowman plows with his oxen as far as he wishes, before he turns back and makes another like it, and so on until he has plowed the whole field.
A word he leaves unexplained
Last, and likewise in another sense, he brings בְּאָסְרָם לִשְׁתֵּי (Hoshea 10:10), when they are bound to their two, the word at issue being the one that closes the pasuk. He does not say what it means; he says only that its singular is עוֹנָה and that the two hint at the two kingdoms, Ephraim and Yehudah.
מֶה־עָנָה י"י (ירמיה כג, לה), וַיַּעַן כָּל־הָעָם (שמות כד, ג), עֲנֵנִי י"י עֲנֵנִי (מלכים א' יח, לז), חַכְמוֹת שָֽׂרוֹתֶיהָ תַּֽעֲנֶינָּה (שופטים ה, כט), פירוש אחת משרותיה העננה אַף־הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָֽהּ (שם). ויש לפרש תַּֽעֲנֶינָּה לשון רבות ובא הנו"ן בדגש כמו עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ (מיכה ז, י). ופירוש תשיב אמריה לה לזה הפירוש לעצמה. וְלֹֽא־עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָֽר (מלכים א' יח, כא), הענין הזה הוא השבת הדיבור ברוב. ויש שהוא תחלת הדבור כמו וַיַּעַן אִיּוֹב (איוב ג, ב) הראשׁון, ואמרת מֶה־עָנָה י"י (ירמיה כג, לה), כֹּה תֹאמַר אֶל־הַנָּבִיא מֶה־עָנָךְ י"י (ירמיה כג, לז), וְעָנִיתָ וְאָֽמַרְתָּ (דברים כו, ה), וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת־שָׁאוּל וַֽי"י עָנָהוּ (שמואל א' ט, יז), כֻּלָּם יַֽעֲנוּ וְיֹֽאמְרוּ אֵלֶיךָ (ישעיה יד, י). והשם כִּי אֵין מַֽעֲנֵה אֱלֹהִֽים (מיכה ג, ז), והדומים להם. והנפעל הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵֽעָנֶה (איוב יא, ב), אֲנִי י"י נַֽעֲנֶה־לּוֹ בִּֽי (יחזקאל יד, ז). פירוש בעבור שמי אף על פי שהוא אינו ראוי. נַֽעֲנֵיתִי לוֹ בָה [בָא] בְּרֹב גִּלּוּלָֽיו (יחזקאל יד, ד), כלומר אף על פי שהוא בא ברוב גלוליו אני י"י נענתי לו. ובָה כתוב בה"א ואין הה"א מפיק. ובמקצת ספרים בָא קרי, ועל כל פנים פירושו באל"ף. וכן אמר התרגום אֲנָא יְיָ מִשְׁתְּאֵיל לֵיהּ בְּמֵימְרִי דְאָתֵי לְמִתְבַּע. אבל לדעת התרגום בא דבק עם נעניתי לו, ולפירושינו דבק עם ברוב גלוליו. ונַֽעֲנֶה ונַֽעֲנֵיתִי ענינם נעתר ונעתרתי. ועוד אבאר הענין הזה בשרש עָתַר. והפעל הנוסף [הִפְעִיל] וְרוּחַ מִבִּֽינָתִי יַֽעֲנֵֽנִי (איוב כ, ג), והוא עובר לשנים פעולים רצונו לומר יכריחני לענות. והשם אֲשֶׁר לֹא־מָֽצְאוּ מַֽעֲנֶה (איוב לב, ג) וּמֵֽי"י מַֽעֲנֵה לָשֽׁוֹן (משלי טז, א). וענין אחר קרוב לזה הענין שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִֽיו (דברים יט, יח), לֹא־תַֽעֲנֶה בְרֵֽעֲךָ עֵד שָֽׁקֶר (שמות כ, יג), וְעָֽנְתָה־בִּי צִדְקָתִי (בראשית ל, לג) וַֽי"י עָנָה בִי (רות א, כא), יִשְׁמַע אֵל וְֽיַֽעֲנֵם (תהלים נה, כ), פירוש יענה בם. וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ (ישעיה נט, יב), פירוש כל חטאת וחטאת ענתה בנו. וְעָנָה גְאֽוֹן־יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו (הושע ה, ה), כַֽחֲשִׁי בְּפָנַי יַֽעֲנֶֽה (איוב טז, ח), אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַֽעֲנֶֽנָּה (חבקוק ב, יא), פירוש יעיד עמה כלומר הכפים יעיד עם האבן כי גם הוא מגזלה, כולם ענין עדות. וענין אחר קרוב לו וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם (שמות טו, כא), עֱנוּ לַי"י בְּתוֹדָה (תהלים קמז, ז), עֲלִי בְאֵר עֱנוּ־לָֽהּ (במדבר כא, יז), וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו (ישעיה יג, כב), וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ (הושע ב, יז). והפעל הבבד [פִּעֵל] מענין זה לַֽמְנַצֵּחַ עַל־מָֽחֲלַת לְעַנּוֹת (תהלים פח, א), כֶּרֶם חֶמֶד עַנּוּ־לָֽהּ (ישעיה כז, ב), קול עַנּוֹת אָֽנֹכִי שֹׁמֵֽעַ (שמות לב, יח), ענין הכל הגבהה הקול בשיר. ויש באבל, והיא וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו. וכן בדברי רבותינו ז"ל (מועד קטן פרק שלישי משנה ח. דף נח, ע"ב) מענת אבל לא מטפחות ולא מקוננות ופירשו הענוי שכולן עונות כאחת. ומזה הענין מקור מפעל הקל אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה (שמות לב, יח), פירוש לא צעקת המנצחים במלחמה ולא צעקת המנוצחים. ויש לפרש גם כן מזה הענין וְכָפִיס מֵעֵץ יַֽעֲנֶֽנָּה, כמו שאמר (שם) כִּי־אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, אמר והכפיס יצעק עמה כי גם הוא מגולה. ויש לפרש מזה כִּֽי־שָׁמַע י"י אֶל־עָנְיֵֽךְ (בראשית טז, יא), כלומר אל צעקתך כי בודאי מתוך עניה צעקה לאל. וכן דעת אנקלוס שתרגם אֲרֵי קַבִּיל י"י צְלוֹתִיךְ. ואם היה ענין עוני היה אומר רָאָה ולא שָׁמַע. וכן מזה הענין הֵידָד כְּדֹֽרְכִים יַֽעֲנֶה (ירמיה כה, ל). וענין אחר עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִו [כֹּחִי] (תהלים קב, כד), עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי (תהלים לה, יג), וַֽיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ (דברים ח, ג), אִם־עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ (שמות כב, כב). וַֽאעַנֶּה אֶת־זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת (מלכים א' יא, לט), האל"ף רפה. ושלא נזכר פעלו [פֻּעַל] טֽוֹב־לִי כִֽי־עֻנֵּיתִי (תהלים קיט, עא), אֲשֶׁר לֹֽא־תְעֻנֶּה (ויקרא כג, כט). והמקור ממנו אֵת כָּל־עֻנּוֹתֽוֹ (תהלים קלב, א). או הוא שם בפלס זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָֽם (תהלים יב, ט), ואם זה בחולם עי"ן הפעל וזה בשורק. וההתפעל וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר־הִתְעַנָּה אָבִֽי (מלכים א' ב, כו). והנפעל נִגַּשׂ וְהוּא נַֽעֲנֶה (ישעיה נג, ז), וְנֶפֶשׁ נַֽעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ (ישעיה נח, י). לֵֽעָנֹת מִפָּנָי (שמות י, ג), משפטו לְהֵעָנוֹת. והפעל הקל ממנו לפי דעתי אֲנִי עָנִיתִי מְאֹֽד (תהלים קטז, י). וכבר פירשתי פסוק זה בשרש כָּזַב. ויש לפרש מזה וְעָנָה גְאֽוֹן־יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו (הושע ה, ה). וכן תרגם יונתן וְיִמְאַךְ יְקַר יִשְרָאֵל וְאִינוּן חָזָן. וכן מזה הענין יַֽעֲנוּ כִּי־אֵין רֹעֶֽה (זכריה י, ב), עָֽרִיצִים יַֽעֲנֶֽה (ישעיה כה, ה), מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵֽהֲמוֹנָם לֹא יַֽעֲנֶה (ישעיה לא, ד). וכן טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג (תהלים קיט, סז), פירוש טרם הכנעי והייתי חוטא שוגג הייתי כי לא הייתי פונה אל כמותך ואל אמרתך ולא הייתי נותנם על לב וזוכרם, ועתה כשראיתי שחטאתי בהפנותי לבי מאמרתך נכנעתי ושבתי לשמור אמרתך ולזכור אותה תמיד כדי שלא אהיה שוגג באחת ממצותך. ואפשר להיות בנין הפעיל מזה יִשְׁמַע אֵל וְֽיַֽעֲנֵם (תהלים נה, כ). והתאר וְיַד־עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִֽיקָה (יחזקאל טז, מט), הָֽעֲנִיִּים וְהָֽאֶבְיוֹנִים (ישעיה מא, יז), עֲנִיָּה סֹֽעֲרָה (ישעיה נד, יא). והשם עֱנוּת עָנִי (תהלים כב, כה). והשם עוד לֶחֶם עֹנִי (דברים טז, ג), נקרא כן על שם שנתענו במצרים. כִּי־עַל־זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹֽנִי (איוב לו, כא), ופירוש הפסוק כן הִשָּֽׁמֶר אַל־תֵּפֶן אֶל־אָוֶן (שם) כלומר היה לך להשמר שלא הפנה אל און ולהצדיק עצמך ולהרשיע השם כִּי־עַל־זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹֽנִי כלומר על זה הפניה לאון ולהצדיק עצמך בחרת יותר מלענות מלפני י"י ולומר י"י הצדיק ואני ועמי הרשעים. וכן על זה הדרך יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ לו, טו), כלומר הנכנע מפני השם בהכנעתו יחלץ אותו ויצילהו מצרתו שהוא בה לענין שאמר למעלה לו, יג) וְֽחַנְפֵי־לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָֽם. והשם במשקל אחר קַמְתִּי מִתַּֽעֲנִיתִי (עזרא ט, ה). וקרוב לענין הזה עָנָו [עָנָיו] מְאֹד (במדבר יב, ג), יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ (תהלים כב, כז). והשם עֵקֶב עֲנָוָה (משלי כב, ד), וְֽעַנְוָתְךָ תַרְבֵּֽנִי (תהלים יח, לו). ובנוח הו"ו וַֽעֲנֹֽתְךָ תַּרְבֵּֽנִי (שמואל ב' כב, לו). ומשקל אחר וְעַנְוָה־צֶדֶק (תהלים מה, ה), ענינם שפלות רוח. ומזה הענין עָנִי וְרֹכֵב עַל־חֲמוֹר (זכריה ט, ט). וכן תרגם יונתן עִנְוְתָן וְרָכֵיב עַל חֲמָרָא. וכן וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל (צפניה ג, יב). וכן תרגם יונתן עַם עִנְוְתָן וּמְקַבֵּל עוּלְבָן. וענין אחר הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָֽאָדָם לַֽעֲנוֹת בּֽוֹ (קהלת א, יג), וָכַעַס עִנְיָנוֹ (קהלת ב, כג), עסק רע להתעסק בו וכעס עסקו. כִּי בָּא הַֽחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן (קהלת ה, ב), בעסקים ובפנים רבים. וכתב אדוני אבי ז"ל מזה לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַֽעֲנוֹת (משלי טו, כח), ופירוש על אשר הקדים וּטְהֹרִים אִמְרֵי־נֹֽעַם (משלי טו, כו), אמר לב צדיק לענין יהגה ויחשוב להוציא לענין ולא ידבר בלא ענין. והוא שם בפלס פְּנוֹת קָדִֽים (יחזקאל מג, יז), לִמְנוֹת יָמֵינוּ (תהלים צ, יב), שהוא כמו למנין ימינו, וכן לַֽעֲנוֹת כמו לענין. גַּם־זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע (קהלת ד, ח), רוצה לומר ענין אִישׁ רע כי הוא פתוח והוא סמוך. והמסורת עליו לית פתח. והביא רבי יונה בעניו זה כֹּל פָּעַל י"י לַֽמַּֽעֲנֵהוּ (משלי טז, ד), כלומר לענין שהוא רוצה בו. ויתכן לפרש למענהו בעבורו. ופירש רבי יונה הוּא עִנְיַן רָע (קהלת א, יג), לַֽעֲנוֹת בּֽוֹ (שם), כִּי הָאֱלֹהִים מַֽעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּֽוֹ ה, יט), וְֽעַנְוָתְךָ תַרְבֵּֽנִי (תהלים יח, לו), ענין ההשגחה. ואפשר שיהיה מַֽעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּֽוֹ מענין עֵדוּת. וכתב הגאון רבי יצחק אבן גיאת ז"ל כי פירוש ענין ולַֽעֲנוֹת בּֽוֹ הכונה בחפץ והתעסקותיו בו. וממנו וְֽעַנְוָתְךָ תַרְבֵּֽנִי עזרתך ורצונך. וממנו כֹּל פָּעַל י"י לַֽמַּֽעֲנֵהוּ למען חפצו ורצונו אשר הוא הסיבה והעילה והחפץ. והביא רבי יונה אֶעֱנֶה אֶת־הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַֽעֲנוּ אֶת־הָאָֽרֶץ (הושע ב, כג), וְהָאָרֶץ תַּֽעֲנֶה אֶת־הַדָּגָן (הושע כ, מ), וְהֵם יַֽעֲנוּ אֶת־יִזְרְעֶֽאל (שם), בענין הכונה. ועל דעתי שהם מענין הראשון שהוא השבח הדבור. ופירוש אֶֽעֱנֶה את השמים כי מרוב העצר את השמים כאילו הם ישאלוהו המטר והוא ימטיר אותם והם יענו את הארץ כאילו הארץ תשאלם המטר והם יהנו המטר, וְהָאָרֶץ תַּֽעֲנֶה אֶת־הַדָּגָן כאילו הם ישאלוהו שתוציאם כי עמדה ימים רבים שלא הוציאה אותם ולא עשתה פירות, וְהֵם יַֽעֲנוּ אֶת־יִזְרְעֶֽאל כאילו עמק יזרעאל ישאל על עמדו חרב כמה ימים ואחר שירבה הדגן והתירוש והיצהר ירבה הישוב. וכן וְהַכֶּסֶף יַֽעֲנֶה אֶת־הַכֹּֽל (קהלת י, יט), כאילו כל צרכי האדם ישאלו לכסף והכסף ימלא את הכל. ומזה כִּי הָאֱלֹהִים מַֽעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּֽוֹ (קהלת ה, יט), כלומר כי הוא רוצה בשמחתו ומזמן לו. והוא פעל יוצא לשלישי, כי האלהים מענה והדגן והתירוש והכסף והזהב יענוהו למלאה חפציו. וענין אחר כְּבַֽחֲצִי מַֽעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶֽה (שמואל א' יד, יד). ומשקל אחר הֶאֱרִיכוּ לְמַֽעֲנִותָֽם [לְמַֽעֲנִיתָֽם] (תהלים קכט, ג), הוא הקו שיחרש החורש בשורים בשיעור שירצה בו ואחר כך יחזור ויעשה אחר כמוהו וכן עד שיחרוש כל השדה ובלע"ז שלי"ו. וכן בענין אחר בְּאָסְרָם לִשְׁתֵּי עֹינֹתָֽם [עֽוֹנֹתָֽם] (הושע י, י), האחד עוֹנָה בפלס שׁוֹאָה והוא רמז לשתי הממלכות אפרים ויהודה.
צ-ו-ם
To fast, and צוֹם, a fast. His father wrote that the צוֹם called over Navos is a gathering, as is any calling of a צוֹם that is not a matter of teshuvah.
The verb and the noun
לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ (Yeshayahu 58:3), why have we fasted and You did not see, וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִֽים (Shmuel I 31:13), they fasted seven days, וַיָּצָם דָּוִד צוֹם (Shmuel II 12:16), and David fasted a fast, and וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ (Esther 4:16), fast for me and do not eat and do not drink. The noun is וַיִּקְרְאוּ ־צוֹם (Yonah 3:5), they called a fast, with the feminine plural דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת (Esther 9:31), the matters of the fasts, of which he says only that it is known.
Did you fast for Me?
הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָֽנִי (Zecharyah 7:5), did you fast for Me, Me, is explained: did you fast on My account? Did I command you to fast? It was for your fathers' sins that the House was destroyed. And what do you give Me by your fasting, or by your eating and drinking? This is in the way of אִם־צָדַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־לוֹ (Iyov 35:7), if you are righteous, what do you give Him? And the meaning is: if you do justice, truth, kindness and mercy, you will not fast, for the House you fast over will be built, and you will rejoice in its building, and eat and drink.
Gathering, in his father's reading
On קִרְאוּ־ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת־נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָֽם (Melachim I 21:9), call a tzom and seat Navos at the head of the people, his father wrote that it is not a word for fasting but for gathering, from צומת הגידין in the Talmud (Chullin 76a), the meeting place of the sinews; and that the same holds for every calling of a צוֹם that is not a matter of teshuvah, so that בְּיוֹם צוֹם (Yirmiyahu 36:6), on a day of tzom, is on a day of gathering.
לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ (ישעיה נח, ג), וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִֽים (שמואל א' לא, יג), וַיָּצָם דָּוִד צוֹם (שמואל ב' יב, טז), וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ (אסתר ד, טז). הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָֽנִי (זכריה ז, ה), פירש אם צמתם בעבורי, וכי אני צויתי לצום אלא בעונות אבותיכם שחרב הבית ומה התנו לי בצומכם או באכלכם ושתותיכם, על דרך אִם־צָדַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־לוֹ (איוב לה, ז). ורצה לומר אם תעשו משפט, אמת חסד ורחמים לא תצומו, כי יבנה הבית שאתם צמים בעבורו ותשמחו בבניינו ותאכלו ותשתו. והשם וַיִּקְרְאוּ־צוֹם (יונה ג, ה). והקבוץ בלשון נקבות דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת (אסתר ט, לא), ידוע. אבל קִרְאוּ־צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת־נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָֽם (מלכים א' כא, ט), כתב ארוני אבי ז"ל כי אינו לשון תענית כי אם לשון קיבוץ מלשון צומת הגידין מן התלמוד (חולין פ"ד משנה ו. דף עו, ע"א). וכן כל קריאת צום שאינו בענין תשובה, וכן בֵּית י"י בְּיוֹם צוֹם (ירמיה לו, ו), ביום קבוץ.
צ-מ-ת
To cut off, the sense of כריתה, cutting off; some read one form, נִצְמָתוּ, as being joined together, from a word in Chazal.
Being cut off
צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי (Eichah 3:53), they cut off my life in the pit. In the passive, בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ (Iyov 6:17), when they grow hot they are cut off; and some explain that one as נתחברו, they were joined together, from צומת הגידין, the junction of the sinews, in the words of Chazal (Chullin 4:6, 76a). The noun is לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ (Vayikra 25:30), cut off to the one who bought it.
Where the verb takes an object
צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי (Tehillim 119:139), my zeal has cut me off, בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי (Tehillim 88:17), Your terrors have cut me off, אוֹתוֹ אַצְמִית (Tehillim 101:5), him will I cut off, הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ (Tehillim 73:27), You have cut off everyone who strays from You, וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם (Tehillim 18:41), I will cut off those who hate me, and יַצְמִיתֵם י"י אֱלֹהֵינוּ (Tehillim 94:23), Hashem our God will cut them off. All of them are the sense of cutting off.
צָֽמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי (איכה ג, נג). והנפעל בְּעֵת יְזֹֽרְבוּ נִצְמָתוּ (איוב ו, יז). ויש מפרשים אותו נתחברו מלשון צומת הגידין בדברי רבותינו ז"ל (חוילין פרק רביעי משנה ו, דף עו, ע"א). והשם לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ (ויקרא כה, ל). והכבד [פִּעֵל] צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי (תהלים קיט, קלט), בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻֽנִי (תהלים פח, יז), וכבר ביארנו דקדוק המלה הזאת בחלק הדקדוק מזה השער בשער הפעלים בטור השלישי. וכבד אחר [הִפְעִיל] אוֹתוֹ אַצְמִית (תהלים קא, ה), הִצְמַתָּה כָּל־זוֹנֶה מִמֶּֽךָּ (תהלים עג, כז), וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵֽם (תהלים יח, מא), יַצְמִיתֵם י"י אֱלֹהֵֽינוּ (תהלים צד, כג), כולם ענין כריתה.
Radak, Sefer HaShorashim, Berlin 1847. Public domain, digitised by Sefaria from the National Library of Israel.
Sources
Rabbi Reuven Chaim Klein, "United We Fast," What's in a Word?, Ohr Somayach, 8 July 2017.
Cited in the essay: Zecharyah 8:19; Vayikra 16:29 to 31, 23:27 to 32; Bamidbar 29:7; Ezra 9:5; Melachim I 21:9 with Radak; Radak, Sefer HaShorashim, in the name of his father; Chullin 4:7 on tzomes hagidim; Yeshayahu 58:3 to 6; Kerisus 6b; Rambam, Hilchos Nedarim and Hilchos Taaniyos; Rema, Orach Chaim 686:2; Rabbi Akiva Shlomo Deutsch-Dayan of Geneva; Rabbi Avraham Etiel Gurwitz; Rabbi Yechiel Heilpern, citing Rabbi Moshe Di'Segovia Benveniste.