speech

word

At a glance

מילהmilah
spoken word
biblical; spoken (HaBachur); a unit cut off from the sentence (Pappenheim); memallel only of evil speech in the Yerushalmi (Kesubos 2:10)
תיבהteivah
written word
later rabbinic; the written word (HaBachur, Teomim); a box for letters
דברdavar
word, thing
both word and thing: the world made of Divine words (Rabbi Moshe Shapiro)

In short

Milah is the biblical term (Tehillim 19:5, 139:4; Iyov throughout), and for Rabbi Eliyahu HaBachur it is the spoken word. Teivah in this sense appears only in later rabbinic writing, a grammarians' term as Rabbi Shlomo Pappenheim seems to understand it, and for HaBachur it is the written word, as in roshei teivos. Rabbi Yosef Teomim-Frankel differs slightly: milah can be written or spoken, teivah only written. Rabbi Pappenheim traces milah to מ-ל, "edge," so that a word is a unit cut off from the rest of the sentence. Davar means both word and thing, a double sense Rabbi Moshe Shapiro finds especially telling.

Distinctions

Milah (מילה)

Rabbi Shlomo Pappenheim (1740 to 1814) seems to understand milah as the original Hebrew term for "word," and teivah as a later neologism coined by grammarians for the grammatical concept. Milah is in Tanach many times: Tehillim 19:5, 139:4; Shmuel II 23:2; Mishlei 23:9; over thirty times in Iyov; and in the Aramaic of Daniel. Teivah in the sense of "word" first appears only in later rabbinic writing.

  • Rabbi Eliyahu HaBachur (1469 to 1549, also known as Elias Levita), in Mesores HaMesores and Sefer HaTishbi, notes that many treat the two as identical and disagrees: milah is the spoken word, teivah the written one.
  • Rabbi Yosef Teomim-Frankel (1727 to 1792) differs slightly: milah covers both written and spoken, while teivah is written only.

On the etymology there are two lines.

  • Rabbi Shlomo Zalman of Hanau (1687 to 1746) cites HaBachur's distinction and adds that milah comes from מ-ל-ל, "speech," the root of Sarah's millel (Bereishis 21:7) and of David HaMelech's mi yemallel gevuros Hashem (Tehillim 106:2). Rabbi Klein adds that millel is the standard Targumic rendering of amirah, and that the Eretz Yisrael saying in Megillah 18a, a milah is worth a sela and silence two, sets milah against shesikah, which also implies that it refers to speech. On this reading, he explains, a milah is the smallest unit of speech with a meaning of its own, as against the phonemes or syllables it is built from, and he compares Greek lego, "to speak," the source of lexis and logos, "word."
  • Rabbi Pappenheim takes a slightly different approach, to the biliteral מ-ל, "edge, extremity." Milah in bris milah is cutting off the extremity; milah as "word" is an independent unit cut off from the rest of the sentence.

Millel (מלל) as a verb

How does millel differ from amirah, dibbur, sichah, ne'um, yechaveh and yabia?

  • Peirush HaRokeach and Siddur HaRokeach: millel is speaking elaborately and at length, as in Bildad's ad an temallel eileh (Iyov 8:2).
  • Rabbeinu Efrayim (to Bereishis 21:7): millel, unlike the other verbs of speech, is speaking the truth. Rabbi Yehuda Leib Shapira-Frankfurter (1743 to 1826) makes a similar point: millel is speaking so as to explain a thing as clearly and accurately as possible. They adduce v'daas sefasai barur mileilu (Iyov 33:3).
  • The Yerushalmi (Kesubos 2:10) uses memallel only of evil speech: a man speaking of his wife's adultery or of her illegitimate children.

Teivah (תיבה)

In Tanach teivah is an ark or chest: Noach's teivah (Bereishis 6 to 9), and the basket in which Moshe Rabbeinu was placed (Shemos 2:3). In Mishnaic Hebrew it is the shul's ark, or the table (bimah) on which the Torah is laid for reading.

  • HaBachur brings his proof that teivah is the written word from Yevamos 13b, where any teivah needing a lamed prefix may take a hei suffix instead, which he understands to refer mainly to how the word is written; and from roshei teivos, written abbreviations.
  • Rabbi Shlomo Zalman of Hanau explains the transfer differently: teivah means box, and it refers to the written word because the books that hold written words are stored in one.

On the root:

  • Ibn Janach (Sefer HaShorashim) gives ת-ב-ה.
  • Radak (Sefer HaShorashim) mentions ת-י-ב as a possible alternative.
  • Following Radak, Rabbi Yosef Teomim-Frankel suggests tying Aramaic ת-י-ב to Hebrew ש-ו-ב, "return" (a connection that, Rabbi Klein notes, may be justified by the common shift of Hebrew shin to Aramaic tav): what a person stores in a teivah he means to come back for, unlike what he leaves on the floor.
  • Rav Hirsch (to Bereishis 6:14) similarly suggests it comes from Aramaic י-ת-ב, Hebrew י-ש-ב, sitting or dwelling: the teivah was a temporary dwelling. Rabbi Klein suggests that perhaps teivah as "word" is then a place where letters are nestled.
  • Rabbi Aharon Marcus (1843 to 1916) links teivah to bayis by metathesis, the same letters rearranged, so a teivah is in some ways a home; on that basis Rabbi Klein would say that a teivah, as "word," is a house or box in which the letters come together.
  • Rabbi Shimon Yehuda Leib Goldblit, an early twentieth-century exegete, reads teivah as a blend of Aramaic ta, "come, enter" (Hebrew bo), and Hebrew bah, "into it."
  • Dr. Alexander Kohut (1842 to 1894) reports that some derive teivah as "word" from an Arabic root meaning "to cut," which would make it, like milah on Rabbi Pappenheim's reading, related to cutting; others, he notes, derive it from teivah as "box," a word being a box that holds its letters, as Rabbi Klein suggests.

Davar (דבר)

Rabbi Moshe Shapiro (1935 to 2017) finds it especially telling that ד-ב-ר means both "word" or "speak" and "thing," alluding to what Sefer Yetzirah describes, that Hashem created the world by combining the letters of the aleph-beis into Divine words. Rabbi Akiva Tatz puts it that all things in the world are Divine words crystallized into material existence. Rabbi Shapiro brings Shabbos 58b, where sound-producing implements have the status of keilim, "things," for the laws of tumah, as a passage that explicitly links davar the thing to speech. The Aramaic milta has the same double sense, "word," as a cognate of milah, and "thing." Rabbi Matityahu Glazerson proposes that English word comes from davar by metathesis and the interchange of the w and b or v sounds; if he is right, Rabbi Klein adds, the same could be said of German wort, Yiddish vort, and Latin verb.

Mrs. Faigy Peritzman (Mishpacha, 1 April 2020) muses on how words box abstract thought into something finite: davar also means a thing, because a word makes abstract thought concrete; milah also means cutting, because a word cuts limitless thought down to something real; teivah also means a box, because a word squeezes infinite thought into a finite casing.

Also discussed in

Radak on these roots

Sefer HaShorashim

ד-ב-ר

To speak, like saying in sense but not in usage; a דָּבָר is a word or matter. Also דֶּבֶר, plague; מִדְבָּר, wilderness or pasture; a bee; and the inner house.

Speaking that goes on

נִדְבְּרוּ and the words formed like it mean speaking kept up, and that is why they take this form: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי (Malachi 3:16), then those who fear Hashem kept speaking; הַנִּדְבָּרִים בְּךָ (Yechezkel 33:30), who keep speaking of you; and מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ (Malachi 3:13), what have we kept speaking against You.

How it differs from saying

In sense it is like saying; the difference is in usage. Saying, אמירה, is never without someone spoken to, even where the pasuk does not say who: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ (Bereishis 12:13), say that you are my sister, means say it to those who ask you. Speaking, דבור, stands without anyone spoken to, since it points at speech itself, the thing that belongs to man, which is why one says a man is living and speaking and not living and saying. Speaking is never said of what cannot speak, even in a figure, as saying, telling and relating are: וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ (Iyov 38:35), and they say to you, here we are; וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ (Iyov 12:7), and the bird of the heavens will relate it to you; וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם (Iyov 12:8), and the fish of the sea will tell you. The two take different words after them as well: saying takes אֶל and the lamed alone, while speaking takes בְּ and אֶת besides. Either can mean to think: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי (Koheles 1:16), I spoke with my heart, means I thought, and so does אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי (Koheles 2:1), I said in my heart.

A matter, or anything at all

עַל דְּבַר הַכֶּסֶף (Bereishis 43:18), on the matter of the money, and אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר (Shoftim 19:19), no lack of anything, of any kind a man needs. עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק (Tehillim 110:4) and עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (Koheles 3:18) can be read the same way: on the matter of Malki-Tzedek, on the matter of the sons of man.

Plague

דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד (Shemos 9:3), a very heavy pestilence, whose sense, he says, is death; and from it אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת (Hoshea 13:14), I will be your plagues, O death. The verb is from it too: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ (Tehillim 47:4), He brings death on peoples beneath us, and וַתְּדַבֵּר אֶת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה (Divrei HaYamim II 22:10), and she brought death on all the seed of the kingdom.

Who struck Mitzrayim בַּמִּדְבָּר

Some take בַּמִּדְבָּר in הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר (Shmuel I 4:8), who struck Mitzrayim with every plague בַּמִּדְבָּר, from this sense of death. Or it is as it reads: He struck them at Yam Suf with every plague, as it says הַיָּד הַגְּדֹלָה (Shemos 14:31), the great hand, that He struck them with ten plagues, and בַּמִּדְבָּר is in the wilderness of Yam Suf. Yonasan renders it וּלְעַמֵיהּ עֲבַד פְּרִישָׁן בְּמַדְבְּרָא, and for His people He did wonders in the wilderness. Radak's father explains it as speech, like דָּבָר, from וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה (Shir HaShirim 4:3), and your speech is comely; on his reading they said, these are the gods who struck Mitzrayim with every plague by His word and His command alone, and now He Himself has come; who will save us from His hand?

The wilderness

מִדְבַּר סִינָי (Shemos 19:1), the wilderness of Sinai, and אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל (Devarim 1:19), all the great wilderness: a desolate place, neither worked nor settled. The place where cattle graze is also called מִדְבָּר, whether far from the city or near it, as עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר (Shmuel II 15:23), toward the road to the grazing ground.

Driving, and the pasture

כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ (Michah 2:12) he takes as like a flock amid its driving, and כְּדָבְרָם (Yeshayahu 5:17) as according to their driving, akin to the Targum, which renders וַיִּנְהַג, and he drove, as וּדְבַר. The right account, Radak says, is that the pasture of the flocks is called מִדְבָּר from this, since the shepherd drives the flock there, as וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר (Shemos 3:1), and he drove the flock after good pasture to the pasture ground, as its Targum has it. From the same sense come דֹּבְרוֹת, rafts, the great logs tied at their heads and driven along the sea.

The bee and the inner chamber

דְּבוֹרָה, a bee, as עֲדַת דְּבוֹרִים (Shoftim 14:8), a swarm of bees; and דְּבִיר, the inner house where the Aron was set, the outer one being called the הֵיכָל.

וְאֵֽין־דֹּבֵר אֵלָיו (איוב ב, יג), כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּֽבְרֹת (במדבר כז, ז), דָּבָר דָּבֻר עַל־אָפְנָֽיו (משלי כה, יא), הַדֹּבְרוֹת עַל־צַדִּיק עָתָק (תהלים לא, יט). והנפעל רוצה לומר בו ההתמדה בדבור לפיכך הוא בלשון נפעל אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי י"י (מלאכי ג, טז), הַנִּדְבָּרִים בְּךָ (יחזקאל לג, ל), מַה־נִּדְבַּרְנוּ עָלֶֽיךָ (מלאכי ג, יג). והכבד [פִּעֵל] דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ (בראשית מב, ל), וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ (בראשית יז, כב), רוּחַ י"י דִּבֶּר־בִּי וּמִלָּתוֹ עַל־לְשׁוֹנִֽי (שמואל ב' כג, ב), פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ (במדבר יב, ח), אָז דִּבַּרְתָּֽ־בְחָזוֹן לַֽחֲסִידֶיךָ (תהלים פט, כ), דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּֽי (איוב לג, ב), וַיְדַבֵּר יְהֽוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב (שמואל א' יט, ד), וַיְדַבֵּר י"י אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר (שמות ו, י), אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ (דברים יב, כ), וַֽאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי (בראשית כד, ז), וְלֹא יָֽכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹֽם (בראשית לז, ד), פירוש לדבר אתו, נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ (תהלים פז, ג), וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּֽאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה (במדבר כא, ה), וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַֽהֲרֹן בְּמֹשֶׁה (במדבר יב, א), תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר (תהלים נ, כ), וְדִבַּרְתִּי עַל־הַנְּבִיאִים (הושע יב, יא), דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם־לִבִּי (קהלת א, טז), כלומר חשבתי כמו שבא גם כן לשון האמירה בזה הענין. ושלא נזכר פועלו ממנו [פֻּעַל] בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּֽהּ (שיר השירים ח, ח). וההתפעל וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט), משפטו מִתְדַּבֵּר. והשם דָּבָר, דָּבָר גָּדוֹל (מלכים ב' ה, יג), וּדְבַר מַה־יַּרְאֵנִי (במדבר כג, ג), סמוך למלת מה, וּדְבָרִים אֲחָדִֽים (בראשית יא, א). ובתוספת ה"א דִּבְרָה, עַל־דִּבְרַת בְּנֵי הָֽאָדָם (קהלת ג, יח), עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶֽדֶק (תהלים קי, ד). או בדגש דַּבְּרָה, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ (דברים לג, ג), או בתוספת מ"ם מִדְבָּר, וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה (שיר השירים ד, ג), או בדגש מבלי תוספת דִּבֵּר, וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם (ירמיה ה, יג), תְּחִלַּת דִּבֶּר־י"י בְּהוֹשֵׁעַ (הושע א, ב). וענין הכל כמו אמירה אלא שיש הפרש ביניהם בשמוש הלשון, כי האמירה אינה מבלי סמיכה אל אחר והדבור הוא מבלי סמיכה אל אחר כי הוא מורה על עקר הדבור שהוא באדם, כמו שתאמר אדם חי מדבר ולא תאמר אדם חי אומר אלא אם הסמכנו פלוני אומר לפלוני. ואף על פי שאין הסמיכה כתובה לפעמים הענין מובן כי המאמר עם הסמיכה. כמו אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ (בראשית יב, יג), כי בודאי ירצה לומר אמרי לשואלים אותך. וכן הדומים לו על זה הדרך. ולא יאמר לשון דבור על שאינו מדבר אפילו דרך משל כמו שיאמר לשון ספור והגדה כמו וְיֹֽאמְרוּ לְךָ הִנֵּֽנוּ (איוב לח, לה), וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד־לָֽךְ (איוב יב, ז), וִֽיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּֽם (איוב יב, ח), וכן בקשר יש הפרש ביניהם כי המאמר קשור עם אֶל ועם למ"ד השמוש לבד והדבור קשור גם כן עם בי"ת השמוש ועם אֶת ולא כן המאמר. ומה שאמר אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי (קהלת ב, א), ענינו חשבתי. וכן הָאֹֽמְרָה בִּלְבָבָהּ (ישעיה מז, ח). ויש כמו ענין עַל־דְּבַר הַֽצְפַרְדְּעִים (שמות ח, ח), עַל־דְּבַר הַכֶּסֶף (בראשית מג, יח), על ענין הצפרדעים, על ענין הכסף. וְזֶה הַדָּבָר אֲֽשֶׁר־מָל יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ה, ד), זה הענין שבעבורו מל יהושע, אֵין מַחְסוֹר כָּל־דָּבָֽר (שופטים יט, יט) שום ענין בעולם מכל המינים אשר האדם צריך אליהם, וְלֹא יָמוּת מִכָּל־לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָֽר (שמות ט, ד), וְאֵין־מַכְלִים דָּבָר (שופטים יח, ז), וְלֹֽא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר (דברים כג, טו), שום ערוה בעולם. ויתכן לפרש כמוהם עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶֽדֶק (תהלים קי, ד), עַל־דִּבְרַת בְּנֵי הָֽאָדָם (קהלת ג, יח), וכמוהם רבים. וענין אחר דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹֽד (שמות ט, ג), בשש נקודות והוא ענין מיתה, וממנו אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת (הושע יג, יד). והפעל הנוסף ממנו [הִפְעִיל] יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ (תהלים מז, ד). והפעל הכבד וַתְּדַבֵּר אֶת־כָּל־זֶרַע הַמַּמְלָכָה (דברי הימים ב' כב, י). ויש מפרשים מזה אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ (תהלים ב, ה). ומפרשים אלימו כמו אֵילֵי הָאָרֶץ (יחזקאל יז, יג). ויש מפרשים מהענין הזה הַמַּכִּים אֶת־מִצְרַיִם בְּכָל־מַכָּה בַּמִּדְבָּֽר (שמואל א' ד, ח). או הוא כמשמעו ופירושו שהכם על ים סוף בכל מכה כמו שאמר את הַיָּד הַגְּדֹלָה (שמות יד, לא), שהכם בעשר מכות. ופירוש במדבר במדבר ים סוף. ויונתן תרגם וּלְעַמֵיהּ עֲבַד פְּרִישָׁן בְּמַדְבְּרָא. ואדוני אבי ע"ה פירשו כמו דָּבָר מן וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה (שיר השירים ד, ג). וכן פירושו אמרו אלה האלהים שהכו את מצרים בבל מכה בדברו ובמצותו לבד ועתה הוא בעצמו בא מי יצילנו מידו. מִדְבַּר סִינָֽי (שמות יט, א), אֵת כָּל־הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל (דברים א, יט), מקום שימם שאינו נעבד ונושב. וכן מקום מרעה הבהמות יקרא מִדְבָּר רחוק מן העיר או סמוך לעיר כמו עַל־פְּנֵי־דֶרֶךְ אֶת־הַמִּדְבָּֽר (שמואל ב' טו, כג). וענין אחר כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּֽבְרוֹ (מיכה י, יב), מנהגו. ובא בשתי ידיעות כמו בְּתוֹךְ הָֽאָֽהֳלִי (יהושע ז, כא), וְנָתַן אֶת־הָֽעֶרְכְּךָ (ויקרא כז, כג), והדל"ת מעמדת בגעיא ומשפטה להחטף כמו וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם (ישעיה ה, יז). ופירושו כמנהגם ודומה לתרגום וַיִּנְהַ֣ג (בראשית לא, יח) וּדְבַר. והנכון כי מזה נקרא מִדְבָּר מקום מרעה הבהמות לפי שהרועה נוהג שם הבהמות, וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר (שמות ג, א). כתרגומו בָתַר שְׁפַר רַעֲיָא לְמַדְבְּרָא. ומזה הענין אֲשִׂימֵם דֹּֽבְרוֹת בַּיָּם (מלכים א' ה, כג), והם הקורות הגדולות שקושרין אותן בראשיהן ומנהיגין אותן בים וקורין אותן בלע"ז צַאטַארַ [רטץ] וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּֽׁוּר (ישעיה ז, יח). עֲדַת דְּבוֹרִים (שופטים יד, ח), סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים (תהלים קיח, יב), כַּֽאֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים (דברים א, מד), אביילא"ש בלע"ז. לַֽהֵיכָל וְלַדְּבִיר (מלכים א' ו, ה), ידוע. והוא הבית הפנימי, כמו שאמר וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים (מלכים א' א' ו,. ואמר וּדְבִיר בְּתֽוֹךְ־הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין לְתִתֵּן שָׁם אֶת־אֲרוֹן בְּרִית י"י (מלכים א' א' ו, והבית החיצון נקרא היכל.

מ-ל-ל

To speak or utter, with the noun מִלָּה, a word; by figure, to speak with the feet by signs. In another sense מְלִילֹת, ears of grain, rubbed out by hand.

Speaking

מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם (Bereishis 21:7), who would have said to Avraham; בָּרוּר מִלֵּֽלוּ (Iyov 33:3), they uttered it clearly; and מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת (Tehillim 106:2), who can utter the mighty acts of Hashem. The Targum of וַיְדַבֵּר, and he spoke, is וּמַלִּיל.

The word, and its plurals

אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי (Tehillim 139:4), there is no word on my tongue. The plural in the masculine is הַֽלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ (Iyov 6:26), do you think to reprove with words, and אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים (Iyov 16:4), I would string words together against you; and at times it comes with a nun, אֲנִי אֲשִֽׁיבְךָ מִלִּין (Iyov 35:4), I will answer you with words, and הֲלֹא־אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן (Iyov 12:11), does not the ear test words.

Speech, or a root of its own

Some explain קוֹל הֲמֻלָּה (Yechezkel 1:24) as though הֲמֻלָּה were מלה, a word, so that it is a sound of speech; and that is the Targum's view, which rendered it קָל מִלוּלֵיהֶן, the sound of their speech. Radak has already written it as a root of its own, under הָמַל.

Speaking with the feet

From this sense, by way of figure, the light form gives מֹלֵל בְּרַגְלָו (Mishlei 6:13), he speaks with his feet, like קֹרֵץ בְּעֵינָו, he winks with his eyes, in the same pasuk: it is as though he speaks with his feet when he makes signs with them.

Ears of grain rubbed out

In another sense, וְקָֽטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ (Devarim 23:26), and you may pluck ears with your hand. The sense of מלילה, rubbing out ears, is known from the words of Chazal (Beitzah 12b): one who rubs out ears on erev Shabbos blows them the next day from one hand to the other and eats; and they said there too that one may rub out ears and crush pulse on Yom Tov.

מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם (בראשית כא, ז), בָּרוּר מִלֵּֽלוּ (איוב לג, ג), מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת י"י (תהלים קו, ב). והשם אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי (תהלים קלט, ד). ויש מפרשים קוֹל הֲמֻלָּה (יחזקאל א, כד), כמו מלה. וכן דעת התרגום שאמר קָל מִלוּלֵיהֶן. וכבר כתבנו אותו שרש בפני עצמו בשרש הָמַל. והקבוץ בלשון זכרים הַֽלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ (איוב ו, כו), אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים (איוב טז, ד). ופעמים גם כן בא בנו"ן כמו אֲנִי אֲשִֽׁיבְךָ מִלִּין (איוב לה, ד), הֲלֹא־אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן (איוב יב, יא), וזולתם. תרגום וַיְדַבֵּר וּמַלִּיל. ומן הענין הזה הפעל הקל על דרך ההשאלה מֹלֵל בְּרַגְלָו (משלי ו, יג), כענין קֹרֵץ בְּעֵינָו (שם), כלומר כאילו מדבר ברגליו כשרומז בהם. וענין אחר וְקָֽטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ (דברים כג, כו). ענין המלילה ידוע בדברי רבותינו ז"ל (ביצה יב, ע"ב) המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח על יד ליד ואוכל. ועוד אמרו (שם) מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב.

ת-ב-ה

The ark, תֵּבָה, whose sense is known; its root may be תיב, though Rabbi Yonah files it under this one.

The whole entry

צֵא מִן־ הַתֵּבָה (Bereishis 8:16), go out of the ark, and תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר (Bereishis 6:14), an ark of gopher wood; the word is known. The root may be תיב, the noun then standing on the pattern of צֵידָה, provision, and שֵֹיבָה, grey age. But Rabbi Yonah wrote it under this root, on the pattern of לֶחֶם הַפֶּחָה (Nechemiah 5:18), the governor's bread.

צֵא מִן־הַתֵּבָה (בראשית ח, טז), תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר (בראשית ו, יד), ידוע. ואפשר ששרש המלה תיב בפלס צֵידָה, שֵֹיבָה. אבל רבי יונה כתבו בזה השרש בפלס לֶחֶם הַפֶּחָה (נחמיה ה, יח).

ת-י-בhe files it under תבה

The ark, תֵּבָה, whose sense is known; its root may be תיב, though Rabbi Yonah files it under this one.

The whole entry

צֵא מִן־ הַתֵּבָה (Bereishis 8:16), go out of the ark, and תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר (Bereishis 6:14), an ark of gopher wood; the word is known. The root may be תיב, the noun then standing on the pattern of צֵידָה, provision, and שֵֹיבָה, grey age. But Rabbi Yonah wrote it under this root, on the pattern of לֶחֶם הַפֶּחָה (Nechemiah 5:18), the governor's bread.

צֵא מִן־הַתֵּבָה (בראשית ח, טז), תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר (בראשית ו, יד), ידוע. ואפשר ששרש המלה תיב בפלס צֵידָה, שֵֹיבָה. אבל רבי יונה כתבו בזה השרש בפלס לֶחֶם הַפֶּחָה (נחמיה ה, יח).

Radak, Sefer HaShorashim, Berlin 1847. Public domain, digitised by Sefaria from the National Library of Israel.

Sources

Rabbi Reuven Chaim Klein, "Words for Words," What's in a Word?, Ohr Somayach, 23 October 2021.

Rabbi Reuven Chaim Klein, "Words for Words," What's in a Word? Synonyms in the Hebrew Language (book manuscript).

Cited in the essay: Bereishis 6 to 9; Bereishis 6:14 with Rav Hirsch; Bereishis 21:7 with Rabbeinu Efrayim; Shemos 2:3; Shmuel II 23:2; Tehillim 19:5, 106:2, 139:4; Mishlei 23:9; Iyov 8:2, 33:3; the Aramaic chapters of Daniel; Megillah 18a; Yevamos 13b; Shabbos 58b; Sefer Yetzirah; Rabbi Eliyahu HaBachur, Mesores HaMesores and Sefer HaTishbi; Rabbi Yosef Teomim-Frankel; Rabbi Shlomo Zalman of Hanau; Peirush HaRokeach and Siddur HaRokeach; Rabbi Yehuda Leib Shapira-Frankfurter, HaRechasim LeVik'ah (בר' כא:ז מבוא בהכתב והקבלה שם); Rabbi Shlomo Pappenheim, Cheshek Shlomo s.v. מל, and Yerios Shlomo (עמ' 506); Ibn Janach and Radak, Sefer HaShorashim; Rabbi Aharon Marcus; Rabbi Shimon Yehuda Leib Goldblit, Leshon Chachamim (ח"א ערך תיבה); Alexander Kohut, Aruch HaShalem s.v. תבה; Rabbi Moshe Shapiro; Rabbi Akiva Tatz; Rabbi Matityahu Glazerson; Faigy Peritzman, Mishpacha, 1 April 2020; Yerushalmi Kesubos 2:10.