body
corpse
At a glance
In short
Peger is a human corpse; Rabbi Eliyahu HaBachur explains that it is used specifically of the rotting body of a rasha. Neveilah is a carcass, and in halachah it is the technical term for an animal that died without shechitah. Rabbi Eliyahu HaBachur holds that neveilah can name a human body as well, but only one killed by an outside force. Challal literally means empty or cavity: a body emptied of its soul is like an empty vessel.
Distinctions
Peger (פגר)
Some twenty-two appearances in Tanach, among them the sentence on the wilderness generation, where it falls three times: "in this wilderness your pegarim shall drop... you are pegarim who shall fall in the wilderness... until your pegarim are finished in the wilderness" (Bamidbar 14:29-33).
- Rabbi Eliyahu HaBachur (Sefer HaTishbi, and his glosses to Radak's Sefer HaShorashim): peger is a human body, and specifically the rotting body of a wicked man. He allows one exception, Bereishis 15:11, where peger names the animal carcasses of the Bris bein HaBesarim.
- Rashi there writes that peger is related to pigul, disgusting, and other commentators note that reish and lamed are sometimes interchanged.
- Rabbi Shlomo Pappenheim maintains that peger is a portmanteau of po gar, "here he lives," but does not elaborate; Rabbi Klein suggests this possibly refers to the dead body being immobile, unable to move elsewhere, so that it lives in its place for eternity.
In Aramaic the root פ-ג-ר carries inactivity or at least lagging behind: a festival is a yoma d'pagra, a day of no work, and the Modern Hebrew cognate mifager means "retard."
Neveilah (נבלה)
Close to fifty appearances. Its root sense is balah, worn out or decayed, which is what any carcass left in the open becomes. In halachah neveilah is the fixed term for a kosher animal that died without proper shechitah, and its meat is forbidden. Rabbi Eliyahu HaBachur holds that neveilah can name human remains as well, but only where the person was killed by an outside force, not where he died naturally. He raises the difficulty of Yeshayahu 26:19, "may Your dead live, my neveilah shall arise": why would the navi call himself that?
- One answer is that Yeshayahu was killed by his grandson Menashe (Yevamos 49b), so his own body fits the definition.
- Another is that "my neveilah" is not his own body at all but the bodies of future martyrs whose devotion resembled his, and they too were killed by outside forces.
Challal (חלל)
Close to a hundred appearances. The root means empty or hollow: a human body emptied of its soul is like an emptied vessel. In Modern Hebrew challal also means outer space. The same root gives chalil, a flute, obviously hollow inside, and chalulim, the body's inner parts, cavities holding the important organs. On the same principle, things one would expect to be holy and which are not are reckoned hollow, something being missing: chullin, the Gemara's term for non-sacred meat, and Chol HaMoed, the days of the festival that are not as holy as Yom Tov in the activities they forbid. And the child born to a kohen from a marriage forbidden to him is a chalal or chalalah, desecrated or emptied of the kehunah he or she would otherwise have received through the father. The word chalus (which yeshiva students commonly pronounce chaloys), the effectuation of a halachic status, may be linked here too, on the pattern of a Hebrew word carrying its own opposite: a chalus is really what fills the void.
Rabbeinu Hillel (to Sifrei, Chukas 127): a meis died of natural causes, a challal was killed by another man.
Why the siddur says pegarim
Elokai Neshamah thanks Hashem for returning souls lifgarim meisim, to dead bodies. Rabbi Yosef Teomim-Frankel (Pri Megadim), building on Rabbi Eliyahu HaBachur, explains the choice: since peger connotes the body of a wicked man, the berachah is saying that Hashem returns the soul even to the most wicked, who have done nothing to deserve it. That is the measure of His kindness.
Also discussed in
Radak on these roots
Sefer HaShorashim
ב-ל-ה
To wear out, and to wear down; בְּלוֹיֵ, worn rags; and בַּלָּהוֹת, terrors, like בהלות, panics, with the letters turned about.
Wearing out
לֹֽא־ בָלוּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם (Devarim 29:4), your garments did not wear out, and אַֽחֲרֵי בְלֹתִי (Bereishis 18:12), after I am worn with age. Where the verb takes an object, בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי (Eichah 3:4), He has worn away my flesh and my skin, and וְלֹֽא־יוֹסִיפוּ בְנֵֽי־עַוְלָה לְבַלֹּתוֹ (Divrei HaYamim I 17:9), the sons of wickedness shall wear him away no more. The description is בָּלֶה, worn, weighed like רָוֶה, sated, as שַׂקִּים בָּלִים (Yehoshua 9:4), worn sacks. Of this sense too he takes חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי (Yeshayahu 38:17), You desired my soul from the pit of wearing away, בְּלִי being a noun weighed like שְׁבִי, captivity.
Rags
וּבְלוֹיֵ מְלָחִים (Yirmiyahu 38:11), and worn rags, is written with one yud only, the yud of the last root letter, the yud of the plural being wanting in the writing; and with an alef, בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים (Yirmiyahu 38:12), the worn clouts and rags. Of their sense he says only that it is known.
Terrors
לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה (Yeshayahu 17:14), at evening time, and behold, terror, and בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ (Yechezkel 26:21), I will make you terrors and you shall be no more. In the construct, בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת, terrors of the shadow of death, the lamed is lightened; and the word is like the reverse of בהלה and בהלות, panic and panics.
לֹֽא־בָלוּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם (דברים כט, ד), אַֽחֲרֵי בְלֹתִי (בראשית יח, יב). והכבד [פִּעֵל] בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי (איכה ג, ד), יְבַלּוּ בְחִירָֽי (ישעיה סה, כב), וְלֹֽא־יוֹסִיפוּ בְנֵֽי־עַוְלָה לְבַלֹּתוֹ (דברי הימים א' יז, ט). והשם עַל־תַּבְלִיתָֽם (ישעיה י, כה). ומשקל אחר בְּלוֹיֵ הסְחָבוֹת [סְחָבוֹת] וּבְלוֹיֵ מְלָחִים (ירמיה לה, יא), שניהם כתובים ביו"ד אחד לבד שהוא יו"ד למ"ד הפעל ויו"ד הרבים חסרים מהמכתב. ובאל"ף בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים (ירמיה לח, יב), ענינם ידוע. ומהענין הזה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי (ישעיה לח, יז), והוא שם בפלס שְׁבִי, דְלִי. והתאר בָּלֶה בפלס רָוֶה, דָּוֶה, ולנקבה לַבָּלָה נִֽאוּפִים (יחזקאל כג, מג), ולרבים שַׂקִּים בָּלִים (יהושע ט, ד), ולרבות וּנְעָלוֹת בָּלוֹת (יהושע ט, ד). לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה (ישעיה יז, יד), בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ (יחזקאל כו, כא), בַּלָּהוֹת הָיִית וְאֵינֵךְ עַד־עוֹלָֽם (יחזקאל כז, לו), ובסמוך בַּלְהוֹת צַלְמָֽוֶת (יחזקאל כז, לו) והוקל הלמ"ד כמו הפוך בהלה ובהלות.
ח-ל-ל
חָלָל, one slain, and to slay; to begin; to profane, with חֹל, the common; חָלִיל, a hollow instrument of music, and מָחוֹל, the dance; hollows, and חַלּוֹן, a window.
The slain
וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים (Shmuel I 31:1), they fell slain, and חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב (Eichah 4:9), better the slain of the sword than the slain of hunger. In the intensive the verb is to kill, and he glosses מְחֻלְלֵי חֶרֶב (Yechezkel 32:26) as those killed by the sword.
Beginning
וַיָּחֶל נֹחַ (Bereishis 9:20), Noach began, and הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ (Devarim 2:25), this day I begin to put your dread. The noun is תְּחִלָּה, as תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת י"י (Mishlei 9:10), the beginning of wisdom is the fear of Hashem.
Profaning
כִּי חִלֵּל יְהוּדָה (Malachi 2:11), for Yehudah has profaned. אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ (Devarim 20:6) he explains as one who planted a vineyard and has not made it chullin, since it is holy until he redeems it. לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (Bamidbar 30:3) is of this sense too: he shall not make his word chullin, but his word shall stand, as if he had declared it holy. The noun is חֹל, as וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל (Vayikra 10:10), to distinguish between the holy and the common. חָלִילָה, far be it, is of the sense of profaning too, he says, which stands in place of holiness.
The flute and the dance
מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים (Melachim I 1:40), piping upon flutes. The instrument is the חָלִיל, one of the instruments of music. Rabbeinu Shlomo says it is what they call קלמי"ל [ קרמל"ש ] in the vernacular, and the חָלִיל is called so because it is hollow; Yonasan renders it צֶלְצְלִין, cymbals. From this too מָחוֹל, the dance, is named, because they make merry within it with flutes.
Hollow places
וּבִמְחִלּוֹת עָפָר (Yeshayahu 2:19), hollows dug under the earth after the manner of caves; and חַלּוֹן, a window, as חַלּוֹן הַתֵּבָה (Bereishis 8:6), the window of the ark.
Slain within; my being slain
The entry opens with וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי (Tehillim 109:22), my heart has been slain within me, which he reads as a past verb, as though it said נחלל, it has been slain. On וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא (Tehillim 77:11), and I said, it is my being slain, he has the navi speaking out of galus: my being slain is my death and my being killed in the length of this galus, but I shall remember the years of the right hand of the Most High, the years when the Most High roused His right hand and brought us out of the galus of Mitzrayim, and so He will rouse it again to bring us out of the galus we are in.
The calling in Enosh's day
אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם (Bereishis 4:26): he explains that in the days of Enosh men strayed after avodah zarah, and then the calling by the Name of Hashem was profaned. Some explain the word from beginning instead, that men then began to call the names of idols and images by the Name of Hashem.
The profaned woman
אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה (Vayikra 21:7), a woman who is a zonah or profaned, is the adjective from this sense. וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע (Yechezkel 21:30) may belong here, he says, or with the first sense, the slain; Targum Yonasan renders it as one liable to death, wicked one.
A common road
וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל (Shmuel I 21:6), and it is a common way: he explains that though we went out on a common errand and did not suppose we would need holy bread, the young men's vessels were holy, for we purified ourselves on setting out. וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ (Shmuel I 21:7), and the kohen gave him holy bread, is the todah loaves, which a Yisrael may eat in purity, the only other bread there being the lechem hapanim, which is forbidden to those outside the kehunah. His father explains the pasuk the same way.
Holding back the rain
His father puts רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם (Mishlei 25:23) under this sense: the north wind holds back the rain, תְּחוֹלֵל being תמניע, from the sense of חָלִילָה, which is a sense of holding back. Radak notes that he has already written on it at the root חול.
וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּֽי (תהלים קט, כב), פעל עבר כי חציו פתח כאילו אמר נחלל. וְנִפְֽלַל חָלָל (יחזקאל כח, כג), תאר במקום פעול כי כולו קמץ, מְמוֹתֵי חָלָל בְּלֵב יַמִּֽים (שם כח, ח), אוֹ בֶֽחָלָל (במדבר יט, יח). והקבוץ וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים (שמואל א' לא, א), חַלְלֵי־חֶרֶב מֵֽחַלְלֵי רָעָב (איכה ד, ט), וְהִנֵּה חַלְלֵי־חֶרֶב (ירמיה יד, יח). הלמ"ד בשוא לבדו. אֵת חַֽלְלֵי בַת־עַמִּֽי (ירמיה ח, כג), הלמ"ד בשוא ופתח וחי"ת מעמדת בגעיא. והמקור ממנו וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא (תהלים עז, יא), חלותי על משקל חַנּוֹתִי, פירוש אמר הנביא, בהיותי בגלות אמרתי חלותי היא תמותתי והריגתי בארך הגלות, אבל אזכור שנות ימין עליון כלומר אזכור השנים שעורר עליון ימינו והוציאנו מגלות מצרים כן יעורר עוד ימינו להוציאנו עוד מהגלות שאנחנו בו. והפעל הבבד ממנו [פִּעֵל] וְלֹא־אֵל בְּיַד מְחַלְלֶֽיךָ (יחזקאל כח, ט), כמו הורגיך, מְחֻלְלֵי חֶרֶב (שם לב, כו), הרוגי חרב והיו ראויים להדגש. וענין אחר פעל כבד [הִפְעִיל] הַיּוֹם הַחִלֹּתִי (שמואל א' כב, טו), אֶל־בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּֽה (שמואל א' ג, יב), מִלִּפְנֵי י"י הֵחֵל הַנָּֽגֶף (במדבר יז, יא), הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ (דברים ב, כה), הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל (יהושע ג, ז), וַיָּחֶל נֹחַ (בראשית ט, כ), וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה (שופטים כ, מ). ויש מפרשים מזה וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִֽים (הושע ח, י), וכבר כתבנוהו בשרש חוּל. והשם כַּֽאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה (בראשית מא, כא), תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת י"י (משלי ט, י). וענין אחר כִּי חִלֵּל יְהוּדָה (מלאכי ב, יא), וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶֽךָ (יחזקאל כח, ז), וָֽאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָֽאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח, טז), אַל־תְּחַלֵּל אֶֽת־בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ (ויקרא יט, כט), וּֽבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו (דברי הימים א' ה, א), אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ (דברים כ, ו), פירוש שלא עשהו חולין כי קדוש הוא עד שיפדהו. והנפעל אֶל־מִקְדָּשִׁי כִֽי־נִחָל (יחזקאל כה, ג), לְמַֽעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל (ישעיה מח, יא), וְנִֽחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶֽם (יחזקאל ז, כד), וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם (שם כב, טז). אבל וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת (ויקיא כא, ט), לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם (יחזקאל כ, ט) יתכן שאלו שניהם מבנין נפעל, ובא החי"ת בקמץ קטן והיתה ראויה להפתח. או הם מבנין הפעיל והתי"ו והה"א ראויות להפתח כמו וְלֹֽא־אַחֵל אֶת־שֵֽׁם־קָדְשִׁי (שם לט, ז), לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל, ג), שהם מענין זה ומבנין הפעיל. ופירוש לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ לא ישיבם דברו חולין אלא יהיה דברו קיים כמו אם אמר קדש. ושלא נזכר פעלו ממנו [פֻּעַל] אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם י"י (בראשית ד, כו), ופירושו כי בימי אנוש טעו אחר עבודה זרה וקריאה בשם י"י אז הוחלה. ויש מפרשים אותו מענין התחלה ופירושו כי אז הוחלו בני אדם לקרא שמות הגלולים והעצבים בשם י"י. והתאר מזה אִשָּׁה זֹנָה וַֽחֲלָלָה (ויקרא כא, ז). ויתכן ל מזה הענין וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע (יחזקאל כא, ל), או מהענין הראשון, וכן תרגום יונתן וְאַתְּ חַיָב קְטָלָא רַשִׁיעָא. והשם וּֽלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל (ויקרא י, י). וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל (שמואל א' כא, ו) פירוש אף על פי שיצאנו בדרך חול שלא היינו סבורים שנצטרך ללחם קדש אף על פי כן קדש היו כלי הנערים, כי בצאתנו טהרנו עצמנו, ואם היתה אשה עצורה עמנו בצאתנו לדרך טהרנו כדרך בני אדם שדעתם לדרך וקדש הם כלי הנערים ואף כי היום שיהיה עמנו לחם קדש יקדש בכלי נשמר ונזהר שיהיה בקדושה בכלי. וַיִּתֶּן־לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ (שם כא, ז) פירוש לחמי תודה שיכול ישראל לאכלן בטהרה כי לא היה שם לחם אחר כי אם לחם הפנים שלא היה יכול לתת ממנו כי הוא אסור לזרים ונתן לו לחמי תודה. וכן כתב אדוני אבי ז"ל פירוש הפסוק ועוד נכתבו בשרש עצר. ומשקל אחר חָלִלָה לְּךָ מֵֽעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה (בראשית יח, כה), חָלִילָה חַי־י"י (שמואל א' יד, מה), חָלִילָה לִּי אִם־אַצְדִּיק אֶתְכֶם (איוב כז, ה), כלם ענין חלול והוא תמורת הקדושה. ואדוני אבי ז"ל פירוש מזה רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵֽל גָּשֶׁם (משלי כה, כג), פירוש תמניע הגשם והוא מענין חלילה שהוא ענין מניעה וכבר כתבנו בשרש חול. וענין אחר וְשָׁרִים כְּחֹלְלִים (תהלים פז, ז). והכבד [פִּעֵל] מְחַלְּלִים בַּֽחֲלִלִים (מלכים א' א, מ). ושם הכלי וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּֽהוֹלֵךְ בֶּֽחָלִיל (ישעיה ל, כט) וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל (שמואל א' י, ה), כַּֽחֲלִלִים יֶֽהֱמֶה (ירמיה מח, לו). והוא מכלי זמר. ופירש רבינו שלמה ז"ל שהוא שקורין קלמי"ל [קרמל"ש] בלע"ז. ונקרא כן לפי שהוא חלול ויונתן תרגם צֶלְצְלִין. ועוד פעל כבד אחר ממנו [פִּעֵל] מִן־הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ (שופטים כא, כג). וגם מזה נקרא מָחוֹל, יְהַֽלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל (תהלים קמט, ג), בִּמְחוֹל מְשַֽׂחֲקִֽים (ירמיה לא, ד). ובלשון נקבה מְחוֹלָה ובסמוך כִּמְחֹלַת הַֽמַּֽחֲנָֽיִם (שיר השירים ז, א). והקבוץ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת (שופטים כא, כא). ובא נח מְחוֹלת, מְחוֹלוֹת תמורת הדגש כי היה ראוי מְחָלַּת, מְחָלּוֹת בדגש ולהבדיל בינם ובין וּבִמְחִלּוֹת עפר (ישעיה ב, יט), בא כן. ונקרא כן לפי ששוחקין בתוכו בחלילים. ובא לָחוּל בשורק תחת חולם כמו וְלָבוּר אֶת־כָּל־זֶה (קהלת ט, א). וענין אחר וּבִמְחִלּוֹת עָפָר (ישעיה ב, ט), חפירות חלולות תחת העפר כמין מערות. אֶת־חַלּוֹן הַתֵּבָה (בראשית ח, ו). חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִֽים (מלכים א' ו, ד), וְקָרַֽע לוֹ חַלּוֹנָי (ירמיה כב, יד), כמו חלונים, הַסִּפִּים וְהַֽחַלּוֹנִים הָֽאֲטֻמוֹת (יחזקאל מא, טז). והקבוץ בלשון נקבות סָבִיב סָבִיב כְּהַֽחַלֹּנוֹת הָאֵלֶּה (יחזקאל מ, כה), מַשְׁגִּיחַ מִן־הַֽחֲלֹּנוֹת (שיר השירים ב, ט), וְהַֽחַלֹּנוֹת מְכֻסּֽוֹת (יחזקאל מא, טז), וידוע הוא.
נ-ב-ל
Falling: leaves that fall, the base and fallen man, a disgraceful thing, the carcass that falls. Also נֵבֶל, a skin or a potter's jug, and an instrument of music.
Falling leaves
נָבֵֽל צִיץ (Yeshayahu 40:7), the blossom has fallen, a past verb formed like יָבֵשׁ חָצִיר, the grass has dried, in that same pasuk; כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן (Yeshayahu 34:4), as a leaf falls from the vine; and the adjective וְהֶֽעָלֶה נָבֵל (Yirmiyahu 8:13), and the leaf is fallen. וַנָּבֶל כֶּֽעָלֶה כֻּלָּנוּ (Yeshayahu 64:5), we have all fallen like a leaf, is the heavy form with a kamatz standing in for the dagesh, as in וַיָּזֶד יַֽעֲקֹב נָזִיד (Bereishis 25:29), Yaakov cooked a stew, whose proper form is וַיִּזֵד; or it belongs to another form, whose full shape is וַיִּנָּבֵל, the nun of the root lost and its vowel thrown onto the added nun. All of them, he says, are a sense of נפילה, falling.
Named from its leaves
כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ (Yeshayahu 1:30), like a terebinth whose leaf falls: the terebinth is called falling because its leaves fall, so that it falls on the side of its leaves. So too מְגֻלְּחֵי זָקָן (Yirmiyahu 41:5), men whose beard is shaven, and וּקְרֻעֵי בְגָדִים, whose clothes are torn; חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָֽה (Shoftim 18:11), whose loins are girded with weapons of war; and הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף (Amos 5:3), the city that goes out a thousand, since it is the men of the city who go out.
The base man
From this a low and fallen man is called נבל: כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר (Yeshayahu 32:6), for a base man speaks baseness, and כְּאַחַד הַנְּבָלִים (Shmuel II 13:13), like one of the base; the sense of all of it is falling and descent. אִם־ נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא (Mishlei 30:32), if you have fallen, bear yourself high, he reads as counsel to one brought down: if you have fallen from your greatness, bear yourself with honour, and do not ask of base men or of men unworthy of your asking; hold yourself as dear as you were before, and refrain from asking of unworthy men and from doing what disgraces you. That is וְאִם־זַמּוֹתָ יָד לְפֶֽה (Mishlei 30:32), and if you have devised, a hand to the mouth: even if you thought to ask, put a hand to your mouth, neither to ask nor to do what is unfit for you.
Bringing low, and the carcass
Where the verb takes an object it lowers: אַל־ תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ (Yirmiyahu 14:21), do not lessen or bring down the throne of Your glory, and וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻֽׁעָתֽוֹ (Devarim 32:15), he brought the Rock of his salvation down from His greatness, in his thought and by his deeds. וְנִבַּלְתִּיךְ (Nachum 3:6) is either I will make you foul and disgraced or I will make you like a carcass thrown out; and נְבָלָה (Iyov 42:8) is a foul and disgraceful thing, as בְּנִבְלַת שִׁקּֽוּצֵיהֶם (Yirmiyahu 16:18) is the foulness of their idols. From this the dead body, which falls, is called נְבֵלָה, וְחֵלֶב נְבֵלָה (Vayikra 7:24), the fat of a carcass; and a word of falling is said of a dead body too, מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה (Shoftim 14:8), the fallen body of the lion, so that נְבֵלָה is of the sense of falling.
The jar and the instrument
נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן (Yirmiyahu 13:12), a נֵבֶל will be filled with wine, is a leather skin, or a potter's jug, for so it is written כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יֽוֹצְרִים (Yeshayahu 30:14), like the breaking of a potter's jug. It is also one of the instruments of music, בְּנֵבֶל וְכִנּֽוֹר (Tehillim 150:3), with nevel and kinnor. בִכְלִי־ נֶבֶל (Tehillim 71:22), with the instrument of the nevel, has a segol, and the Mesorah's note on it begins לית סגול, the only one with a segol. Targum Yonasan renders מִכְּלֵי הָֽאַגָּנוֹת וְעַד כָּל־כְּלֵי הַנְּבָלִֽים (Yeshayahu 22:24) as from the kohanim who wear the ephod to the Levi'im who hold the nevalim.
The rains of heaven
וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּֽיב (Iyov 38:37), who can lay down the נִבְלֵי of heaven, where they are the rains of heaven; and likewise וַיְהִי הַמַּבּוּל (Bereishis 7:17), and the flood came, since its proper form is מַנְבּוּל.
נָבֵֽל צִיץ (ישעיה מ, ז), פעל עבר בפלס יָבֵשׁ חָצִיר (שם). אָֽבְלָה נָֽבְלָה הָאָרֶץ כד, ד), נָבֹל תִּבֹּל (שמות יח, יח), כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן (ישעיה לד, ד). וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ (ישעיה כח, א), וְֽהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל (ישעיה כח, ד), וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָֽה (ישעיה לד, ד). והתאר וְהֶֽעָלֶה נָבֵל (ירמיה ח, יג). כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ (ישעיה א, ל), פירוש נקראת האלה נובלת לפי שעליה נובלים, ופירוש נובלת מצד עליה. ועל זה הדרך מְגֻלְּחֵי זָקָן (ירמיה מא, ה), שזקנם מגולח, וּקְרֻעֵי בְגָדִים (שם), שבגדיהם קרועים. וכן חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָֽה (שופטים יח, יא), שמתניהם חגורים בכלי מלחמה. וכן וְחֶלְקָה אֲשֶֽׁר־לֹֽא־תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָֽשׁ (עמוס ד, ז), שיבש עשבה. וכן הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף (עמוס ה, ג), כי אנשי העיר הם היוצאים. וכן וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצֽוֹר (מלכים ב' כד, י), וְאִם־לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָֽשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה (דברים כ, יב) והדומים להם. והכבד [הִפְעִיל] וַנָּבֶל כֶּֽעָלֶה כֻּלָּנוּ (ישעיה סד, ה), בא הקמץ תמורת הדגש כמו שבא גם כן וַיָּזֶד יַֽעֲקֹב נָזִיד (בראשית כה, כט), משפטם וַיִּזֵד, וַנַּבֵּל בדגש עי"ן הפעל ועיקרם וַיְנַזֵד, וַיְנַבֵּל. או יהיה מבנין נפעל ועקרו וַיִּנָּבֵל, ובהעדר נו"ן השרש הוטלה תנועתה על נו"ן הנוספת כמשפט. כלם ענין נפילה. ומזה נקרא לאדם הפחות והנופל נבל כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר (ישעיה לב, ו), כְּאַחַד הַנְּבָלִים (שמואל ב' יג, יג), כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת (איוב ב, י), ענין הכל נפילה וירידה. ונאמר מן הענין הזה אִם־נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא (משלי ל, לב). ופירוש הפסוק אם נפלת מגדלתך היה בהתכבד והתנשא שלא תשאל מן הנבלים ומאנשים שאינם ראויים לשאלתך, כלומר הוקר נפשך אף על פי שנפלת כמו שהיית יקר קודם לכן, וחדל מִשְּׁאוֹל אנשים שאינם ראוים וּמֵעֲשֹוֹת דברים המגונים לך. וזהו שאמר וְאִם־זַמּוֹתָ יָד לְפֶֽה (שם), כלומר אפילו אם חשבת לשאול שים יד לפה שלא לשאול ושלא לעשות דבר שאינו ראוי לך לעשות. ומזה עוד לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה (איוב מב, ח), כלומר דבר כעור ומגונה. וכן בְּנִבְלַת שִׁקּֽוּצֵיהֶם (ירמיה טז, יח), כעור גילוליהם. ומשקל אחר אֲגַלֶּה אֶת־נַבְלֻתָהּ (הושע ב, יב). והכבד [פִּעֵל] אַל־תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ (ירמיה יד, כא), כלומר אל תפחיתהו ואל תורידהו. וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻֽׁעָתֽוֹ (דברים לב, טו), הורידהו מגדלתו לפי מחשבה ולפי מעשיו. וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים וְנִבַּלְתִּיךְ (נחום ג, ו), כלומר אשימך כעורה ומגונה, או פירושו כנבלה המושלכת. ומזה נקראת הַגְּוִיָּה המתה הנופלת נבלה וְחֵלֶב נְבֵלָה (ויקרא ז, כד), נְבֵֽלָתִי יְקוּמוּן (ישעיה כו, יט), פירוש עם נבלת יקומון מתיך. ומשקל אחר אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה (ויקרא ה, ב), לֹֽא־תָלִין נִבְלָתוֹ עַל־הָעֵץ (דברים כא, כג). או הם משקל אחר ופעם ישתנה ופעם לא ישתנה כמו שכתבנו בחלק הדקדוק בשער השמות. וכן נאמר בלשון נפילה על הגויה המתה וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה (שופטים יד, ח), אם כן נְבֵלָה היא מענין נְפִילָה. נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן (ירמיה יג, יב), וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵֽבֶל־יָֽיִן (שמואל א' י, ג), בשש נקודות. ויש ספרים בחמש נקודות פירוש נאד העור, כד היוצר כי כן כתוב וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יֽוֹצְרִים (ישעיה ל, יד), וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּֽצוּ (ירמיה מח, יב), לְנִבְלֵי־חֶרֶשׂ (איכה ד, ב). נֵבֶל וְתֹף (שמואל א' י, ה), בְּנֵבֶל וְכִנּֽוֹר (תהלים קנ, ג), בְּנֵבֶל עָשׂוֹר (תהלים לג, ב), בחמש נקודות. אבל בִכְלִי־נֶבֶל (תהלים עא, כב), סגול. והמסורת עליו לית סגול וחד וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל (ישעיה ה, יב), עֲלֵֽי־עָשׂוֹר וַֽעֲלֵי־נָבֶל (תהלים צב, ד), וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים (שמואל ב' ו, ה), הוא כלי מכלי הזמר. מִכְּלֵי הָֽאַגָּנוֹת וְעַד כָּל־כְּלֵי הַנְּבָלִֽים (ישעיה כב, כד), תרגם יונתן מִכַּהֲנְיָא לָבְשֵׁי אֵפוֹדָא וְעַד בְּנֵי לֵוִי אָחֲדֵי נִבְלַיָא. וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּֽיב (איוב לח, לו), פירוש גשמי שמים. וכן וַיְהִי הַמַּבּוּל (בראשית ז, יז), כי משפטו מַנְבּוּל.
פ-ג-ר
A corpse, which is the body without spirit; and as a verb, to be weakened and weary, unable to go on, or, on one reading, to make oneself out so.
The corpse
רַב הַפֶּגֶר (Amos 8:3), many a corpse, כְּפֶגֶר מוּבָֽס (Yeshayahu 14:19), like a trampled carcass, and עַל־ פִּגְרֵי גִּלּֽוּלֵיכֶם (Vayikra 26:30), upon the carcasses of your idols. The sense is known: הפגר הוא הגוף בלא רוח, the corpse is the body without spirit.
Why the pasuk adds the word you
On וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ (Bamidbar 14:32), your own carcasses shall fall, he says the word אַתֶּם, you, is there to make the thing clear: had it said your carcasses alone, one would have understood the carcasses of their children.
Faint from going, or feigning it
אֲשֶֽׁר־ פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַֽחֲרֵי דָוִד (Shmuel I 30:21), who were too faint to go after David: they were weakened and weary and could not walk. פגרו may be like וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ (Yeshayahu 60:11), and your gates shall be opened, where the chirik stands in place of a shuruk; or it may be the heavy form itself, and intransitive; or it may be transitive, and then the sense is that they made themselves faint, showing themselves weak although they were not, so as not to go, since they were afraid and chose to sit by the baggage rather than go.
The day the talmidim were spent
Like it in the words of Chazal (Shabbos 129b) is יומא דמפגרי רבנן אמרי האידנא יומא דשפמי, on the day the rabbanan are faint they say, today is a day of the moustache. Radak explains: on the day the talmidim were weak and weary from their learning and could not come to the beis midrash, they would call it by way of a figure יומא דשפמי, a day of the moustache, that is, a day of idleness, like one who shaves the moustache, which is idle work, since he takes no wage for trimming the moustache alone but only for the head or the beard.
רַב הַפֶּגֶר (עמוס ח, ג), בשש נקודות. כְּפֶגֶר מוּבָֽס (ישעיה יד, יט), וְכֹבֶד פָּגֶר (נחום ג, ג), פְּגָרִים מֵתִֽים (ישעיה לז, לה), וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ (במדבר יד, לב), עַל־פִּגְרֵי גִּלּֽוּלֵיכֶם (ויקרא כו, ל), ידוע. ופירוש פִּגְרֵיֶכם אַתֶּם אמר אתם לבאר, כי אם אמר ופגריכם לבדו יובן ממנו פגרי בניהם לפיכך אמר אתם. הפגר הוא הגוף בלא רוח. [פִּעֵל] אֲשֶֽׁר־פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַֽחֲרֵי דָוִד (שמואל א' ל, כא), פירוש נחלשו והיו יגעים ולא יכל ללכת, ויהיה פגרו כמו וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ (ישעיה ס, יא) שהחירק במקום שרק. או יהיה בנין פעל עצמו ויהיה עומד. או יהיה יוצא ופירושו פגרו עצמם כלומר הראו עצמם כחלשים ואף על פי שלא היו, כדי שלא ילכו כי היו יראים ובחרו לשבת על הכלים יותר מלכת. ודומה לו בדברי רבותינו ז"ל (שבת קכט, ע"ב) יומא דמפגרי רבנן אמרי האידנא יומא דשפמי, כלומר היום שהיו נחלשים התלמידים ויגעים מן הגירסא ולא היו יכולים לבא לבית המדרש היו קורין אותו היום למשל יומא דשפמי כלומר יום בטול, כמו המגלח השפם שהוא בבטל שאינו נוטל שכר על תקון השפם לבד כי אם על תקון הראש או הזקן.
Radak, Sefer HaShorashim, Berlin 1847. Public domain, digitised by Sefaria from the National Library of Israel.
Sources
Rabbi Reuven Chaim Klein, "Of Corpses and Carcasses," What's in a Word?, Ohr Somayach, 9 June 2018.
Rabbi Reuven Chaim Klein, "Of Corpses and Carcasses," What's in a Word? Synonyms in the Hebrew Language (book manuscript).
Cited in the essay: Bamidbar 14:29-33; Bereishis 15:11 with Rashi; Yeshayahu 26:19; Yevamos 49b; Rabbi Eliyahu HaBachur, Sefer HaTishbi and glosses to Radak's Sefer HaShorashim; Rabbi Shlomo Pappenheim on po gar; Rabbi Yosef Teomim-Frankel (Pri Megadim) in his letters on Hebrew grammar, on Elokai Neshamah; Rabbeinu Hillel to Sifrei, Chukas 127.